מסמכי החצויים

מסמכי החצויים

הקדמה:

חצויים צעירים,

אם אתם קוראים את הספר הזה, החיים שלכם עומדים להיות הרבה יותר מסוכנים.

עד עכשיו, בטח כבר הבנתם שאתם לא בני תמותה.

הספר הזה אמור לשמש כהצצה לעולם החצויים שילד אנושי רגיל לא יוכל לראות.

כסופר הבכיר במחנה החצויים, אני מקווה שהמידע המסווג שמכיל הספר ייתן לכם כמה טיפים ותובנות שישמרו עליכם בחיים.

מסמכי החצויים מכילים את שלושת ההרפתקאות המסוכנות ביותר של פרסי ג'קסון שלא הועלו על הכתב לפני כן.

אתם תלמדו איך הוא נלחם בבניו בני האלמוות הנוראיים של ארס, תגלו את האמת על דרקון הארד, שבמשך זמן רב נחשב לאגדה בלבד במחנה החצויים, ותגלו איך האדס זכה בנשק סודי חדש, ואיך פרסי נאלץ למלא. חלק לא מכוון ביצירתו.

הסיפורים הללו לא אמורים להפחיד אתכם, אבל חשוב שתבינו כמה קשים יכולים להיות חייו של גיבור.

כירון נתן לי רשות לפרסם גם ראיונות חסויים עם כמה מהחניכים החשובים ביותר שלנו, כולל פרסי ג'קסון, אנבת' צ'ייס, וגרובר אנדרווד.

בבקשה זכרו שהראיונות הללו ניתנו בסודיות מוחלטת.

אם תשתף במידע זה כל אחד שאינו חצוי, אתה עלול למצוא את קלאריס רודפת אחריך עם החנית המחשמלת שלה.

תאמינו לי, אתם לא רוצים שזה יקרה.

לבסוף, צירפתי גם איורים שיסייעו לכם להתמצא.

אתם תמצאו דיוקנאות של מספר חניכים במחנה, כדי שתזהו אותם כשתפגשו אותם באופן אישי.

אנבת' צ'ייס הרשתה לנו לשכפל את תא המטען שלה כדי שתוכלו לקבל רעיון כללי לגבי הדברים שיש לארוז לקראת הקיץ הראשון במחנה.

מצורפת גם מפה של המחנה, שאני מקווה שתמנע מכם ללכת לאיבוד ולהיאכל על ידי מפלצות.

למדו את הדפים האלה טוב-טוב, כי ההרפתקאות שלכם רק התחילו.

מי ייתן והאלים יהיו אתכם, חצויים צעירים!

שלכם,

ריק ריידן

סופר בכיר, מחנה החצויים

המעגל הפנימי

אוקיי, לא כל יום תמצא את עצמך נאבק במפלצת אוכלת סופגניות, אבל אם יום אחד זה יקרה, אלה הם החבר'ה שכדאי שילחמו לצדך.

נ.ב. הוספתי את קלאריס רק בגלל שהיא נתנה לי כמה שריטות, באמת, אני שונא אותה) :

שם: כירון

מין: קנטאור זכר

גיל: ממש, ממש זקן!

מיקום: מחנה החצויים, לונג איילנד, ניו יורק

עיסוק: מנהל פעילויות במחנה החצויים

על כירון: אבא של כירון הוא לא אחר מאשר הטיטאן המפחיד מכולם, קרונוס!

סוג גוף: כשהוא יושב בכיסא הגלגלים שלו, לא תדע שהוא קנטאור. מהמותן למעלה הוא נראה כמו גבר רגיל בגיל העמידה: שיער חום מתולתל, זקן מחורבן, אבל מן המותניים למטה הוא סוס לבן!

שם: אנבת' צייס

מין: נקבה

גיל: 13 וחצי (וכנראה הרבה יותר בוגרת ממני)

מיקום: סן פרנסיסקו

ציטוט: תמיד, אבל תמיד יש תוכנית.

על אנבת': היו לה חיים קשים. היא ברחה מהבית כשהיתה בת שבע בגלל האמא החורגת שלה, ואז היא הסתובבה עם לוק ותאליה זמן מה לפני שהגיעה למחנה.

סטטוס: למה כולם חושבים שאנבת ואני זוג? היא רק ידידה שלי, ברצינות!

גוף: 179 ס"מ, אתלטי למדי, אני מניח, שיער בלונדיני, עיניים אפורות.

שם : גרובר אנדרווד

מין: סאטיר זכר

גיל: 26 (אבל סאטירים מתבגרים בקצב איטי מבני אדם, אז הוא באמת 13)

מיקום: מחנה החצויים, לונג איילנד, ניו יורק

ציטוט: תן לצוף, לא לזיהום!

התכונה הטובה ביותר: לעולם לא תהיה לך בעיה עם מחזור כאשר גרובר לידך. הוא יאכל את כל פחיות האלומיניום שלך!

סוג גוף: מכוספס למדי. יש לו רגליים מפושקות ופרסות. החצי העליון שלו הוא ... אממ, מאוד צהבהב. כן מאוד…

על הדמות: הוא סאטיר: חצי איש, חצי עז. בסוף הוא קיבל את רשיון המחפש שלו כדי למצוא את האל פאן האבוד, אבל הוא כל הזמן מפשל! נו טוב, לפחות הקיקלופ לא אכל אותו.

שם: טייסון

מין: קיקלופ זכר (אבל אל תדאגו, הוא קיקלופ טוב)

גיל: 14

מיקום: הארמון של פוסידון, איפשהו בקרקעית הים

סוג גוף: ענק, מגושם, וכן נכון, יש לו רק עין אחת.

על טייסון: גם הוא מחוספס למדי. כילד של רוח טבע ואל (כן, אבא שלי, פוסידון), הוא 

היה צריך לגדול ברחובות, עד שמצאתי אותו.

שם: קלאריס

מין: נקבה

גיל: אני פוחד לשאול.

ציטוט: היי,פירסי (הידוע גם כפרסי)תתכונן להיות כתוש!

מיקום: מחנה החצויים, לונג איילנד, ניו יורק

סוג גוף: גדול ומכוער ומחריד למראה.

על קלאריס: אני הולך לספר לך עכשיו סיפור ארוך עליה. כל מה שאתה צריך לדעת על קלאריס הוא שאביה הוא ארס. מי הוא? אל המלחמה!

פרסי ג'קסון והמרכבה הגנובה

הייתי בשיעור החמישי שהיה מדעים, כשלפתע שמעתי רעשים מבחוץ.

סקוואק! אווו! סקריץ'! הייה!
זה היה נשמע כאילו מישהו היה מותקף על ידי ציפורים משוגעות, ותאמינו לי, הייתי כבר בסיטואציה כזו. 

לא נראה שאף אחד אחר שם לב למהומה. עבדנו במעבדה וכולם דיברו, אז לא היה לי קשה מדי להציץ מהחלון בזמן שהעמדתי פנים שאני שוטף את המבחנה שלי.

לא טעיתי. בסמטה הייתה נערה עם חרב שלופה. היא הייתה גבוהה ושרירית כמו שחקנית כדורסל, עם שיער בצבע חום. 

היא לבשה מכנסי ג'ינס, מגפי לחימה וז'קט. 

היא שיספה להקה של ציפורים שחורות בגודל עורבים. הרבה נוצות בצבצו מהבגדים שלה, ומעל העין השמאלית שלה היה חתך רציני. 

בזמן שצפיתי, ציפור אחת ירתה בה נוצה כאילו הייתה חץ, והיא נתקעה לה בכתף. היא קיללה ודקרה לכיוון הציפור, אבל זו כבר עפה משם.

לרוע המזל, הכרתי את הנערה הזאת. 

זו הייתה קלאריס, אויבת ותיקה שלי ממחנה החצויים. בדרך כלל, קלאריס גרה במחנה כל השנה, ולא היה לי מושג מה היא עושה באמפר איסט סייד באמצע זמן הלימודים, אבל היה ברור שהיא בצרות. ושהיא לא תשרוד הרבה זמן.

עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות.
"גברת ווייט," אמרתי, "אפשר ללכת לשירותים? אני חושב שאני עומד להקיא."

מכירים את זה שהמורים אומרים שמילת הקסם היא בבקשה? זה לא נכון. מילת הקסם היא להקיא. זה יוציא אותך מהכיתה במהירות האור.

"לך!" אמרה גברת ווייט.
רצתי לדלת, מוריד תוך כדי את משקפי ההגנה שלי, הכפפות ואת סינר המעבדה. הוצאתי את כלי הנשק הכי טוב שלי- עט כדורי ששמו אנקלוסמוס.

אף אחד לא עצר אותי במסדרונות. הגעתי לסמטה בדיוק בזמן כדי לראות את קלאריס מוחצת ציפור עם הצד השטוח של הלהב, כאילו היא חובטת כדור בייסבול. 

הציפור צייצה והתגלגלה הלאה, התנגשה בקיר הלבנים וגלשה לתוך פח זבל. ועדיין נותרו לקלאריס עוד כתריסר ציפורים רוחשות סביבה.

"קלאריס!" קראתי.

היא הביטה בי בהלם. "פרסי? מה אתה עושה – "

היא נקטעה בעקבות מטח של חיצי נוצות שהתעופפו מעליה וננעצו בקיר.

"זה בית הספר שלי," אמרתי.

"איזה ביש מזל," קלאריס רטנה, אבל היא הייתה עסוקה בלהרחיק ממנה את הציפורים כך שהיא לא התלוננה הרבה.

הרמתי את הפקק מהעט שלי, שצמח לחרב באורך של מטר, והצטרפתי לקרב, משסף ציפורים ומסיט את חיצי הנוצות בעזרת הלהב. 

יחד, אני וקלאריס שיספנו וחבטנו עד שכל הציפורים הפכו לערימת נוצות על הקרקע.

שנינו התנשמנו בכבדות. היו לי כמה שריטות, אבל אף אחת לא הייתה כל כך רצינית. היה לי רק נוצה אחת שננעצה בזרוע שלי. לשמחתי, היא לא נכנסה עמוק מדי. בהנחה שהיא לא רעילה, אני אהיה בסדר. 

לקחתי שקיק אמברוסיה מהז'קט שלי, איפה שתמיד שמרתי חפצים למקרי חירום, חתכתי פרוסה אחת לשתיים והצעתי קצת לקלאריס.

"אני לא צריכה את העזרה שלך," היא רטנה, אבל עדיין לקחה את האמברוסיה.

אכלנו כמה חתיכות- לא יותר מדי, כי מזון האלים יכול לשרוף אותך אם אתה אוכל יותר מדי. כנראה בגלל זה אין הרבה אלים שמנים. בכל אופן, אחרי כמה שניות החבורות והשריטות שלנו נעלמו.

קלאריס החזירה את החרב שלה לנדן וניקתה את ז'קט הג'ינס שלה. "טוב... אז להתראות."

"רגע!" אמרתי, "את לא יכולה סתם ככה להסתלק."

"ברור שאני יכולה."

"מה קורה פה? מה את עושה מחוץ למחנה? למה הציפורים האלה תקפו אותך?"

קלאריס דחפה, או ניסתה לדחוף אותי, לפחות. הייתי כבר רגיל לטריקים שלה, אז זזתי הצידה והיא חלפה על פני.

"נו באמת," אמרתי. "כמעט נהרגת בבית הספר שלי. זה הופך את זה לעסק שלי."

"זה לא!"

"תני לי לעזור."

היא התנשמה ברעד. הייתה לי תחושה שהיא עומדת לפוצץ אותי מכות, אבל היה מבט שונה בעיניים שלה, היא כנראה הייתה בצרות צרורות.

"אלה האחים שלי," היא אמרה. "הם מתעללים בי."

"אה," אמרתי, לא בדיוק מופתע. לקלאריס היו הרבה אחים במחנה, וכולם התעללו אחד בשני. זה די צפוי, הם הרי הם ילדים של אל המלחמה, ארס. 

"אלה אחים? שרומן? מרק?"

"לא," היא נשמעה מפוחדת יותר מאי פעם. "האחים בני האלמוות שלי. פובוס ודיימוס."

ישבנו על ספסל בפארק, וקלאריס סיפרה לי את כל הסיפור. לא הייתי מודאג במיוחד בקשר לבית הספר. 

גברת ווייט פשוט תניח שהאחות שלחה אותי הביתה, והשיעור השישי היה נגרות. מר בל אף פעם לא בדק נוכחות.

"רגע, תני לי להבין," אמרתי. "לקחת את המכונית של אבא שלך לקניון ועכשיו היא נעלמה?"

"זו לא מכונית," נהמה קלאריס. "זו מרכבת מלחמה! והוא אמר לי לקחת אותה. זה כמו... מבחן. אני הייתי אמורה להחזיר אותה בשקיעה. אבל – "

"האחים שלך גנבו תרכב."

"מרכבה," היא תיקנה. "הם בדרך כלל נוהגים בה, אתה מבין? והם לא אוהבים את העובדה שמישהו אחר נוסע בה. אז הם גנבו לי את המרכבה והבריחו אותי עם ציפורי-חיצי-הנוצות האיומות האלה."

"חיות המחמד של אבא שלך?"

"הם שומרים על המקדש שלו. בכל מקרה, אם אני לא אמצא את המרכבה..."

היא נראתה כאילו היא הולכת למות. לא האשמתי אותה. ראיתי פעם את אבא שלה, ארס, כועס, וזה לא היה מחזה מלבב במיוחד.

"אני אעזור לך," אמרתי.

היא עיוותה את פניה. "למה? אני לא חברה שלך."

לא יכולתי להתווכח עם העובדה הזו. קלאריס הייתה אכזרית כלפיי מיליון פעם, אבל עדיין, לא אהבתי את הרעיון שארס יפרק מישהו מכות. 

בדיוק עמדתי להסביר את זה לקלאריס, כשקול של גבר מאחורי קרא, "'סתכל, נראה לי שהיא בכתה!"

זה היה נער כבן חמש עשרה, שנשען על עמוד חשמל. הוא היה לבוש במכנסי ג'ינס משופשפים, טי שירט שחור וז'קט עור. על השיער שלו הוא חבש בנדנה. בחגורה שלו הייתה סכין. העיניים שלו היו בצבע של אש.

"פובוס." קלאריס קימצה את אגרופיה. "איפה המרכבה, זיבלון?"

"את איבדת אותה." אמר. "אל תשאלי אותי."

"יא חתיכת – "

קלאריס שלפה את החרב שלה ותקפה, אבל פובוס נעלם מיד והלהב התנגש בעמוד החשמל.
פובוס הופיע בספסל לידי. הוא צחק, אבל הפסיק כשתקעתי לו את אנקלוסמוס בגרון.

"כדאי שתחזיר את המרכבה," אמרתי לו, "לפני שאני מתחיל לכעוס."

הוא לגלג וניסה להיראות מאיים, או לפחות כמה מאיים שאפשר להיראות עם חרב מונחת מתחת לסנטר. "מי זה החבר הקטן שלך, קלאריס? עכשיו את גם צריכה עזרה במלחמות שלך?"

"הוא לא החבר שלי!" קלאריס שלפה את החרב שלה מעמוד החשמל. "הוא אפילו לא ידיד שלי. זה פרסי ג'קסון."

משהו השתנה בהבעה של פובוס. הוא נראה מופתע, אפילו קצת מפוחד. "הבן של פוסידון? זה שהכעיס את אבא? זה טוב מדי, קלאריס. מסתובבת עם אויבים?"

"אני לא מסתובבת איתו!"

העיניים של פובוס בהקו באור אדום.
קלאריס צרחה. היא הצליפה באוויר, כאילו היא מותקפת על ידי חרקים בלתי נראים.

"בבקשה, תפסיק!"

"מה אתה עושה לה?" צעקתי.

קלאריס צעדה אחורנית לתוך הרחוב, מצליפה בחרב שלה לכל הכיוונים.

"תפסיק!" אמרתי לפובוס. וקירבתי את החרב שלי קצת יותר קרוב לצוואר שלו, אבל הוא נעלם, והופיע בחזרה ליד עמוד חשמל.

"אל תתרגש יותר מדי, ג'קסון," אמר פובוס. "אני רק מראה לה את מה שהיא פוחדת ממנו."

קלאריס התמוטטה, נושמת בכבדות. "בן זונה," היא אמרה. "אני... אני עוד אתפוס אותך."

פובוס הסתובב לכיווני. "מה איתך, פרסי ג'קסון? ממה אתה מפחד? אני אגלה זאת, אתה יודע. אני תמיד מגלה."

"תחזיר את המרכבה," ניסיתי להישמע מאיים. "ניצחתי את אבא שלך פעם אחת. אתה לא מפחיד אותי."

פובוס צחק. "אין שום דבר שצריך לפחד ממנו חוץ מהפחד עצמו. ככה אומרים, לא? טוב, אז תן לי לגלות לך סוד חצוי. אני הפחד. ואם אתה רוצה למצוא את המרכבה, לך תיקח אותה. היא נמצאת מעבר למים, במקום שבוא חיות הפרא הקטנות נמצאות- בדיוק סוג המקום שאליו אתה שייך."

הוא נקש באצבעותיו ונעלם, והשאיר אחריו שובל אד צהוב.

 פגשתי בחיים שלי הרבה אלים ומפלצות שלא אהבתי, אבל פובוס ניצח בקטע הזה את כולם. אני לא אוהב בריונים. אף פעם לא הייתי מלך הכיתה, ואת רוב החיים שלי ביליתי בהתגוננות מפני בריונים שניסו לאיים עליי ועל החברים שלי.

 זה שפובוס צחק עלי וגרם לקלאריס להתמוטט רק בזה שהסתכל עליה... רציתי ללמד את הבחור הזה לקח.
עזרתי לקלאריס לקום. הפנים שלה היו מכוסות בזיעה.

"עכשיו את מוכנה  לקבל עזרה?"  שאלתי.

נסענו ברכבת התחתית, מתצפתים כדי למנוע עוד צרות, אבל אף אחד לא הפריע לנו. בדרך קלאריס סיפרה לי על פובוס ודיימוס.

"הם אלים זוטרים," היא אמרה. "פובוס הוא פחד. דיימוס הוא אימה."

"מה ההבדל?"
קלאריס הקדירה את פניה. "דיימוס גדול ומגעיל יותר, הוא טוב יותר בלהפחיד קהל. פובוס הוא יותר, כאילו, אישי. הוא נכנס לראש שלך."

"ממנו הגיעה המילה פוביה?"

"כן," רטנה. "הוא מאוד גאה בזה. כל המלים מהשורש הזה נקראות על שמו. הזיבלון."

"אז למה הם לא רוצים שתיסעי במרכבה?"

"זה טקס כזה שהילדים של ארס עושים כשהם מגיעים לגיל חמש עשרה. אני הראשונה שעושה אותו כבר הרבה זמן."

"יפה לך."

"תגיד את זה לפובוס ודיימוס. הם שונאים אותי. אני חייבת להחזיר את המרכבה למקדש."
"איפה המקדש?"

"מזח 86. האנטרפד"(מוזיאון שנמצא על נושאת מטוסים בניו יורק)

"או." זה נשמע הגיוני כשחשבתי על זה. אף פעם לא הייתי על סיפון נושאת המטוסים, אבל ידעתי שהיא משמשת בתור מוזיאון צבאי. 

כנראה שיש בה רובים ופצצות וכל מיני דברים מסוכנים- בדיוק סוג המקום שאל המלחמה ירצה לבלות בו את זמנו החופשי.

"יש לנו בערך ארבע שעות עד השקיעה," שיערתי. "זה צריך להספיק."

"אבל למה פובוס התכוון, 'מעבר למים'? אנחנו על אי, למען זאוס! זה יכול להיות בכל כיוון!"

"הוא אמר משהו על חיות פרא," נזכרתי. "חיות פרא קטנות."

"גן חיות?"

הנהנתי. גן חיות מעבר למים יכול גן החיות בברוקלין, או אולי... מקום שקשה יותר להגיע אליו, עם חיות פרא קטנות. מקום שאף אחד שיחפש מרכבת מלחמה לא יחשוב עליו.

"אולי המרכבה נמצאת באי סטטן," אמרתי. "יש להם שם גן חיות קטן."

"אולי," אמרה קלאריס. "זה נשמע כמו מקום נידח- בדיוק המקום שפובוס ודיימוס יחביאו משהו. אבל אם אנחנו טועים – "

"אין לנו זמן לטעויות."

ירדנו מהרכבת בטיים סקוור ולקחנו את קו 1 דרומה, לתחנת המעבורות.

עלינו על המעבורת לאי סטטן בשלוש וחצי עם עוד מספר תיירים, שעלו לסיפון וצילמו תמונות כשעברנו ליד פסל החירות.

"הוא פיסל את זה בצורה של אמא שלו," אמרתי, מסתכל על הפסל.

קלאריס בהתה בי. "מי?"

"ברתולודי, מי שהכין את פסל החירות. הוא היה בן אתנה, והוא עיצב את הפסל שייראה בדיוק כמו אמא שלו. זה מה שאנבת' סיפרה לי, בכל אופן."

קלאריס גלגלה את עיניה. אנבת' הייתה החברה הכי טובה שלי ומשוגעת על כל מה שקשור לארכיטקטורה ואתרים היסטוריים. אני משער שחלק מהעובדות האלה נקלטו אצלי במוח מתישהו.

"חסר תועלת," אמרה קלאריס. "אם זה לא עוזר לך להילחם, זה לא שימושי."

הייתי מתווכח איתה על זה, אבל בדיוק אז המעבורת התנודדה כאילו שהיא נתקלה בשרטון. קלאריס ואני רצנו לקדמת הסירה. המים מתחתינו החלו לבעבע, ולפתע ראש של נחש ים עלה מהמפרץ.

המפלצת הייתה גדולה לפחות כמו המעבורת. היא הייתה אפורה וירוקה עם ראש דומה לתנין וניבים חדים. היא הריחה כמו... טוב, כמו כל דבר שיצא מהתחתית של נהר ניו יורק. 

על הגב של הנחש רכב איש לבוש בשריון יווני שחור. הפרצוף שלו היה מכוסה בצלקות מכוערות והוא החזיק כידון ביד.

"דיימוס!" צעקה קלאריס.

"שלום, אחות!" החיוך שלו היה נורא כמעט כמו המפלצת. "בא לך לשחק?"

המפלצת שאגה. תיירים צרחו והתפזרו לכל עבר. אני לא יודע מה הם בדיוק ראו. הערפול מונע מבני תמותה לראות את צורתן האמיתית של המפלצות, אבל מה שהם לא ראו, הם היו מבועתים.

"עזוב אותם!" צעקתי.

"או שמה, בנו של אל הים?" דיימוס לגלג. "אח שלי סיפר לי שאתה נמושה! חוץ מזה, אני אוהב אימה. כל החיים שלי הם אימה!" הוא דירבן את נחש הים שנגח במעבורת שנהדפה אחורנית. אזעקה צפצפה. נוסעים נפלו אחד על השני, תוך כדי שהם מנסים לברוח. דיימוס צחק ברשעות.

"מספיק," נהמתי. "קלאריס, תתפסי אותי."

"מה?"

"תחזיקי בצוואר שלי. אנחנו יוצאים לסיבוב."

היא לא התווכחה, והחזיקה בצוואר שלי. אמרתי, "אחת, שתיים, שלוש – לקפוץ!"

קפצנו מהסירה הישר לתוך הים, אבל היינו מתחת למים רק לרגע. הרגשתי את כוח האוקיינוס עובר דרכי. גרמתי למים להתערבל סביבנו, עד שפרצנו מהמפרץ בראשה של מזרקה בגובה עשרה מטרים. כיוונתי אותנו היישר לעבר המפלצת.

"מוכנה לכסח את דיימוס?" צעקתי לקלאריס.

"מוכנה!" היא אמרה. "רק תקרב אותי עוד שלושה מטרים."

התקרבנו במהירות לעבר הנחש. בדיוק כשהוא חשף את ניביו, הסטתי את המזרקה שלי לכיוון השני, וקלאריס קפצה. היא התנגשה בדיימוס, ושניהם נפלו לים.

נחש הים רדף אחרי. סובבתי את המזרקה במהירות לעברו, ריכזתי את כל הכוח שלי במזרקה וגרמתי למים לגבוהה יותר.

ווווווה!

ארבעים אלף ליטרים של מי מלח התנגשו במפלצת. זינקתי מעליה, שלפתי את אנקלוסמוס ושיספתי בכל כוחי את צווארה. היא שאגה. דם ירוק נזל ממנה, והמפלצת שקעה מתחת לגלים. צללתי מתחת למים וצפיתי בה מתרחקת באיטיות . זה הדבר הטוב היחיד בנחשי ים: הם מתנהגים כמו תינוקות כשהם נפצעים.

קלאריס עלתה מעל פני המים, יורקת ומשתעלת. שחיתי לעברה ותפסתי אותה.

"פגעת בדיימוס?"

קלאריס הנידה בראשה. "הפחדן נעלם באמצע שנלחמנו, אבל אני בטוחה שנראה אותו שוב. וגם את פובוס."

במעבורת התיירים עדיין רצו בפאניקה, אבל אף אחד לא נראה פגוע. לא נראה שנגרם לה נזק כלשהו. החלטתי שלא כדאי להישאר פה. אחזתי בזרועה של קלאריס וגרמתי למים לסחוף אותנו לעבר האי סטטן .

בינתיים במערב, השמש התחילה לשקוע. לא נשאר לנו הרבה זמן.

אף פעם לא ביליתי הרבה בסטטן, גיליתי שהמקום גדול בהרבה ממה שחשבתי, ולא מקום כיף במיוחד ללכת בו. הרחובות התעקלו באופן מבלבל, וכל הזמן היה נדמה שאנחנו רק עולים. אני לא נרטבתי(אף פעם לא נרטבתי אלא אם כן רציתי בכך), אבל הבגדים של קלאריס עדיין נטפו מים, והיא השאירה טביעות רגל רטובות על המדרכה אז הנהג לא הרשה לנו לעלות לאוטובוס.

"אנחנו לא נספיק," קלאריס נאנחה.

"תפסיקי לחשוב ככה," ניסיתי להישמע מעודד, אבל גם אני התחלתי לחשוש. הייתי נותן הכל בשביל תגבורת. שני חצויים מול שני אלים זוטרים זה לא הכי כוחות, ולא היה לי מושג מה נעשה כשנפגוש את פובוס ודיימוס. עדיין זכרתי את מה שפובוס אמר: מה איתך, פרסי ג'קסון? ממה אתה מפחד? אני אגלה זאת, אתה יודע. אני תמיד מגלה.

רק אחרי שכבר גררנו את עצמנו חצי מהאי, וחלפנו על פני המון בתי פרוורים, כמה כנסיות וסניף מקדונלדס, סוף סוף ראינו שלט שהיה כתוב עליו גן חיות. פנינו בפינת הרחוב והלכנו בעקבות כביש מעוקל עם מספר עצים עד שהגענו לכניסה.

מוכרת הכרטיסים הסתכלה עלינו בחשדנות, אבל תודה לאלים היה לי מספיק כסף כדי ששנינו נוכל להיכנס.
עקפנו את ביתן הזוחלים, וקלאריס נעצרה.

"הנה היא."

היא הייתה בצומת השבילים בין פינת הליטוף לבריכת כלבי הים: מרכבה זהובה אדומה שנמשכת על ידי ארבעה סוסים שחורים. 

המרכבה הייתה מקושטת בקישוטים מהממים. היא יכלה להיות מדהימה אם כל התמונות בתוכה לא היו של אנשים מתים בייסורים נוראיים. הסוסים נשפו אש מהנחיריים.

משפחות עם עגלות ילדים עברו ממש ליד המרכבה כאילו היא לא קיימת. אני משער שהיה סביבה ערפול כבד מאוד, כי ההסוואה היחידה שלה הייתה פתק כתוב בכתב יד ליד החזה של הסוס- רכב גן חיות רשמי.

"איפה פובוס ודיימוס?" מלמלה קלאריס, שולפת את החרב שלה.
לא ראיתי אותם בשום מקום, אבל זו חייבת להיות מלכודת.
יצרתי קשר עם הסוסים. לרוב אני יכול לדבר עם סוסים כי אבא שלי ברא אותם. אמרתי, שלום, סוסים נחמדים נושפי אש. בואו הנה!

אחד מהסוסים גיחך בבוז. יכולתי להבין את המחשבות שלו. הוא קרא לי בשמות שלא ממש בא לי לחזור עליהם.

"אני אנסה לתפוס במושכות," אמרה קלאריס. "הסוסים מכירים אותי. חפה עלי."

"כן." לא הייתי בטוח איך אני אמור לחפות עליה בחרב, אבל השגחתי בזמן שקלאריס צעדה לעבר המרכבה. היא הלכה מסביב לסוסים, כמעט על קצות האצבעות.

היא קפאה כשאישה מלווה בילדה בת שלוש עברה לידה. הילדה אמרה: "פוני עולה באש!"

"אל תהיי טיפשה, ג'סי," האמא אמרה בקול חולמני. "זו תצוגת גן חיות רשמית."

הילדה הקטנה ניסתה להתנגד, אבל אמא שלה משכה לה את היד והן המשיכו ללכת. קלאריס התקרבה למרכבה. היד שלה הייתה במרחק של חמישה עשר סנטימטרים מהמעקה כשהסוסים התחילו לצהול ולנשוף להבות. 

פובוס ודיימוס הופיעו בתוך המרכבה, לבושים בשריון יווני שחור. פובוס חייך, העיניים האדומות שלו זוהרות. הפרצוף המפחיד של דיימוס נראה אפילו יותר מחריד מהרגיל.

"הציד נתפס!" פובוס קרא. קלאריס נהדפה אחורה כשהוא תפס את המושכות וכיוון את הסוסים ישר אלי.
עכשיו הייתי רוצה להגיד לכם שעשיתי משהו אמיץ, כמו לתקוף את ארבעת הסוסים רק עם החרב שלי. האמת היא, שברחתי. קפצתי מעל פח זבל וגדר אבל לא היה סיכוי שאצליח לרוץ מהר יותר מהמרכבה. היא פרצה את הגדר ישירות מאחורי, מפילה בדרך את כל מה שהיה בשביל.

"פרסי, תיזהר!" קראה קלאריס, כאילו שהייתי צריך שיגידו לי את זה.

קפצתי ונחתי על אי אבן באמצע תצוגת כלבי הים. גרמתי לזרם של מים לפרוץ מהבריכה ולשטוף את הסוסים, מכבה להם את האש ומבלבל אותם. כלבי הים לא היו מרוצים ממני. הם נהמו ונבחו, והגעתי למסקנה שכדאי לי לעוף מהמקום הזה, לפני שיונקי מים משוגעים ירדפו אחרי.

רצתי בעוד פובוס מקלל ומנסה להשתלט על הסוסים. קלאריס בחרה באפשרות לקפוץ על הגב דיימוס, בדיוק כשהוא הרים את השוט. שניהם צנחו מהמרכבה כשהיא התקדמה הלאה.

יכולתי לשמוע את קלאריס ודיימוס נלחמים, אבל לא היה לי זמן לדאוג לזה כי פובוס עדיין נסע אחרי. טסתי לעבר האקווריום כשהמרכבה בדיוק מאחורי.

"הי, פרסי!" קרא פובוס, "יש לי הפתעה בשבילך!"

הצצתי לאחור וראיתי את המרכבה נמסה, הסוסים הופכים לפלדה ומתקפלים אחד לתוך השני כמו טיט נמעך. המרכבה נהפכה לקופסת ברזל שחורה עם צריח וקנה ארוך. טנק. זיהיתי אותו מעבודת מחקר שעשיתי בשביל שיעור היסטוריה. פובוס צפה בי מראש טנק גרמני ממלחמת העולם השנייה.

"תגיד צ'יז!" הוא אמר.
התגלגלתי אחורה כשהטנק ירה.

קא בווווווווווום!

חנות מזכרות התפוצצה, שולחת חיות, כוסות ומצלמות חד פעמיות לכל כיוון. בזמן שפובוס טען את הטנק, רצתי לכיוון האקווריום.

רציתי להקיף את עצמי במים. זה תמיד הגביר את הכוח שלי. בנוסף, יכול להיות שפובוס לא יוכל להיכנס עם המרכבה דרך הדלת. כמובן שאם הוא ישבור את הקיר זה לא יעזור.

רצתי דרך החדרים המוארים באור כחול מתצוגות הדגים. דגים וצלופחים בהו בי. יכולתי לשמוע את המוחות שלהם לוחשים, בנו של אל הים! בנו של אל הים! מה אני אגיד, זה אדיר להיות סלב של דיונונים.

עצרתי בצד האחורי של האקווריום והקשבתי. לא שמעתי כלום. ואז... וום וום. מנוע מסוג אחר.

צפיתי בחוסר אמון בפובוס נוסע באקווריום על הארלי דוידסון. ראיתי את האופנוע הזה פעם: המנוע המקושט בלהבה שחורה, נרתיק רובי הציד, מושב העור שנראה כמו עור אנושי. זה היה אותו אופנוע שארס נסע בו כשפגשתי אותו לראשונה, אבל אף פעם לא חשבתי שזו פשוט צורה אחרת של המרכבה שלו.

"שלום, לוזר," פובוס אמר, שולף חרב ענקית מהנרתיק שלו. 

"הגיע הזמן לפחד."

הרמתי את החרב שלי, מתכונן לתקוף אותו, אבל אז העיניים שלו זהרו, ועשיתי את הטעות להסתכל עליהן.
פתאום הייתי במקום אחר. זה היה המקום הכי אהוב עלי- מחנה החצויים, והוא בער. הביתנים העלו עשן. העמודים היווניים בחדר האוכל התמוטטו, והבניין המרכזי בער באיטיות. החברים שלי ישבו על הברכיים, מתחננים אלי. 

אנבת', גרובר, וכל החניכים האחרים.
תציל אותנו, פרסי! הם ייללו בבכי. תחליט את ההחלטה שלך!

עמדתי משותק. זה היה הרגע שתמיד פחדתי ממנו: הנבואה עמדה להתגשם כשאהיה בן שש עשרה. אני אחליט החלטה שתציל או תשמיד את האולימפוס.
עכשיו הרגע הגיע, ולא היה לי מושג מה לעשות. החברים שלי הסתכלו עלי, מתחננים לעזרה. הלב שלי פעם בחוזקה. לא יכולתי לזוז. מה אם אני אעשה טעות?

ואז שמעתי קולות הדגים באקווריום. בנו של אל הים! התעורר!

פתאום הרגשתי שוב את כוח האוקיינוס סביבי. אלפי ליטרים של מי מלח, אלפי דגים מנסם להסב את תשומת ליבי. זה לא היה המחנה. זו הייתה אשליה. פובוס הראה לי את הפחד העמוק ביותר שלי.

מצמצתי וראיתי את להב החרב של פובוס מונחת עלי. שלפתי את אנקלוסמוס וחסמתי את החרב רגע לפני שהיא חתכה אותי לשניים.

תקפתי בחזרה ודקרתי את פובוס בזרוע. איכור זהוב, דם האלים, נשפך דרך חולצתו. פובוס נהם והלם בי. חמקתי בקלות. 

ללא כוח הפחד, פובוס לא היה לוחם טוב במיוחד. דחקתי אותו אחורה, חבטתי בפרצופו והענקתי לו חתך על הלחי. 

ככל שפובוס נהיה כועס יותר, הוא נעשה מגושם יותר. לא יכולתי להרוג אותו. הוא היה בן אלמוות. אבל אל הפחד נראה מפוחד.

בסופו של דבר בעטתי אותו לעבר מזרקת המים. החרב שלו התעופפה לתוך שירותי הבנות. משכתי אותו אלי ברצועות השריון שלו.

"אתה הולך להיעלם עכשיו," אמרתי לו. "אתה הולך להסתלק מהדרך של קלאריס. ואם אני אראה אותך שוב, אני הולך להעניק לך צלקת גדולה יותר במקום כואב יותר!"

הוא ירק. "תהיה עוד פעם, ג'קסון!"
ואז הוא נעלם באד צהוב.
פניתי לעבר תצוגת הדגים. "תודה, חברה."

הסתכלתי על האופנוע של ארס. אף פעם קודם לא נסעתי בהארלי דוידסון-מרכבת מלחמה, אבל כמה קשה זה כבר יכול להיות?

טיפסתי על האופנוע, הפעלתי את המנוע ויצאתי מהאקווריום כדי לעזור לקלאריס.

לא הייתה לי שום בעיה למצוא אותם. פשוט עקבתי אחרי שביל ההרס. גדרות התמוטטו. חיות רצו בחופשיות. בונים וצבאים בדקו את מכונת הפופקורן. נמר שמן למראה ישב על ספסל עם מספר טווסים מסביבו.

החניתי את האופנוע ליד פינת הליטוף, ושם ראיתי את דיימוס וקלאריס באזור הגדיים. קלאריס כרעה על ברכיה. רצתי קדימה, אבל עצרתי כשראיתי שדיימוס החליף צורה. עכשיו הוא היה ארס- אל המלחמה הגבוה, לבוש בעור שחור ומשקפי שמש, כל הגוף שלו מעלה עשן בכעס בעוד שהוא מניף אגרוף לעבר קלאריס.

"אכזבת אותי שוב!" הוא צעק. "אמרתי לך מה יקרה!"
הוא ניסה להכות לעברה, אבל קלאריס צעדה אחורנית, צורחת, "לא! בבקשה!"

"ילדה טיפשה!"

"קלאריס!" צעקתי. "זו אשליה! תעמדי מולו!"

הדמות של דיימוס הבהבה. "אני ארס!" הכריז. "ואת הילדה חסרת התועלת שלי! ידעתי שתאכזבי אותי! עכשיו תרגישי את נחת זרועי."

רציתי לתקוף ולהילחם בדיימוס, אבל איכשהו ידעתי שזה לא יעזור. קלאריס הייתה צריכה לעשות את זה בעצמה.
"קלאריס!" אמרתי. היא הסתכלה לצד וניסיתי לתפוס את מבטה. "תילחמי בו!" אמרתי. "הוא רק דיבורים! קומי!"

"אני... אני לא יכולה."

"כן, את כן יכולה. את לוחמת!"

"מה אתה עושה?" ארס שאג. "התחנני לרחמים, ילדה!"

קלאריס התנשמה ברעד. היא אמרה מאוד בשקט. "לא."
"מה?"

היא שלפה את החרב שלה. "נמאס לי לפחד ממך."

דיימוס תקף, אבל קלאריס הדפה את המכה. היא הזדעזעה מעט אבל לא נפלה.

"אתה לא ארס," אמרה קלאריס. "אתה אפילו לא לוחם טוב."

דיימוס נהם בתסכול. כשהוא תקף שוב, קלאריס הייתה מוכנה. היא מרפקה אותו ודקרה אותו בכתף- לא עמוק, אבל מספיק כדי להכאיב אפילו לאל זוטר.
הוא יילל בכאב והתחיל לזהור.

"אל תסתכלי!" אמרתי לקלאריס.

הסתובבנו. דיימוס התפוצץ לאור זהוב- הדמות האמיתית שלו- ונעלם.

נשארנו לבד חוץ מעיזי הליטוף, שמשכו בבגדים שלנו, מחפשים נשנוש.

האופנוע חזר לצורתו המקורית- מרכבה עם סוסים.
קלאריס הסתכלה עלי במבט מתרה. היא ניגבה את הקש והזיעה מפניה. "לא ראית את זה. לא ראית שום דבר מזה."

חייכתי. "עבודה טובה."

היא הסתכלה בשמיים, שכבר נהפכו אדומים מאחורי העצים.

"תעלה על המרכבה," אמרה קלאריס. "יש לנו עדיין נסיעה ארוכה."

מספר דקות אחר כך הגענו למעבורת של סטטן איילנד, ונזכרנו במשהו חשוב: אנחנו על אי. המעבורת לא לקחה מכוניות. או מרכבות. או אופנועים.
"מצוין," מלמלה קלאריס. "מה אנחנו עושים עכשיו? נוסעים דרך גשר?"

שנינו ידענו שאין מספיק זמן. היו גשרים לברוקלין וניו ג'רזי, אבל בכל אחד מהם ייקח שעות לחזור למנהטן, אפילו אם נצליח לשכנע אנשים שזו מכונית רגילה.

ואז קיבלתי רעיון. "ניסע בדרך ישירה."

קלאריס הקדירה פנים. "למה אתה מתכוון?"

עצמתי את העיניים והתחלתי להתרכז. "סעי ישר קדימה. לכי!"

קלאריס הייתה כל כך לחוצה שהיא לא התנגדה. היא נסעה ישר קדימה, קראה "דיו!" ודרבנה את הסוסים. 

הם נסעו ישירות לכיוון המים. דמיינתי את המים הופכים למוצק, את הגלים הופכים למשטח ישר כל הדרך למנהטן. מרכבת המלחמה התנגשה בגלים, וכך, כשעשן הנשימה החם של הסוסים סביבנו, נסענו ישר לנמל ניו יורק.

הגענו למזח כשצבע השקיעה השתנה לסגול. 

האנטרפד, המקדש של ארס, היה קיר ענק של מתכת אפורה לפנינו. הסיפון מלא במסוקים ומטוסים. החנינו את המרכבה בשיפוע, וקפצתי החוצה. זאת הייתה הפעם היחידה שהייתי שמח להיות שוב על קרקע יבשה. להתרכז בלהשאיר את המרכבה מעל הגלים היה אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי אי פעם. הייתי מותש.

"כדאי שאני אלך לפני שארס יגיע," אמרתי.

קלאריס הנהנה. "הוא כנראה יהרוג אותך מיידית."

"כל הכבוד," אמרתי. "אני חושב שעברת את הטסט שלך."
היא עטפה את ידיה במושכות. "בקשר למה שראית, פרסי. מה שאני מפחדת ממנו – "

"אני לא אגיד לאף אחד."

היא הסתכלה עלי באי נוחות. "פובוס הפחיד אותך?"

"כן. ראיתי את המחנה בוער. את החברים שלי מתחננים לעזרה, ולא ידעתי מה לעשות. לרגע, לא יכולתי לזוז. הייתי משותק. אני יודע מה הרגשת."

היא השפילה את עיניה. "אני, אה... אני חושבת שאני צריכה להגיד..." נדמה שהמילים נדבקו לגרון שלה. לא הייתי בטוח שקלאריס אמרה תודה אי פעם.

"אל תזכירי את זה." אמרתי לה.

התחלתי ללכת, אבל אז היא קראה, "פרסי?"
"כן?"

"כשראית, אה, כשהייתה לך את האשליה על החברים שלך..."

"את היית שם," הבטחתי. "רק אל תגידי לאף אחד, בסדר? או שאני אצטרך להרוג אותך."

חיוך חלש הופיע על פניה. "להתראות."

"להתראות."
הלכתי לרכבת התחתית. זה היה יום ארוך, והייתי מוכן לחזור הביתה.

ראיון עם :

פרסי ג'קסון, בן פוסידון 

מה החלק הכי אהוב עליך בקיצים במחנה החצויים?

פרסי: לראות את החברים שלי, בוודאות. זה כל כך מגניב לחזור למחנה אחרי שנה בבית הספר. זה כמו לחזור הביתה. ביום הראשון של הקיץ, שאני אלך אל הביתנים  קונור וטראוויס יגנבו דברים מחנות המחנה, ו אנבת' תתווכח עם סילנה שמנסה לעשות לה מהפך במראה, וקלאריס עדיין תתקע את ראשי הילדים החדשים לתוך השירותים. זה נחמד שכמה דברים לא משתנים.

עברת בלא מעט בתי ספר שונים. מה החלק הכי קשה בלהיות הילד החדש?

פרסי: לבנות את המוניטין שלך. אני מתכוון שכולם רוצים להתאים אותך למה שהם רוצים, נכון? או שתהיה חנון או ג'וק או מה שלא יהיה,ואתה חייב להבהיר מיד שאתה לא מישהו שהם יכולים לבחור, אבל גם אתה לא יכול לצאת אדיוט בגלל זה. אני כנראה לא האדם הטוב ביותר לתת עצות לגבי זה, כי אני לא יכול לעבור את השנה בלי לקבל בעיטה החוצה או לפוצץ משהו.

אם היית צריך להחליף את אנקלוסמוס עבור פריט קסם אחר, איזה פריט היית בוחר?

פרסי: קשה לבחור, כי באמת התרגלתי ל אנקלוסמוס. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלי החרב הזאת. אני מניח שזה יהיה מגניב שיהיה לי שריון שנמס לתוך הבגדים הרגילים שלי.ללבוש שריון זה כואב, זה כבד, זה חם, וזה לא בדיוק הצהרה אופנתית, אתה יודע? אז הבגדים שהתחברו לשריון יהיו שימושיים באמת. אם כי עדיין לא בטוח שאני אסכים להחליף החרב שלי תמורת השריון הזה.

היו לך הרבה רגעים מפחידין, אבל מה היה הרגע הכי מפחיד שלך?

פרסי: אני חייב להגיד שהקרב הראשון שלי עם המינוטאור במעלה הגבעה היה הכי מפחיד כי לא ידעתי מה מתרחש. אני אפילו לא ידעתי שאני חצוי בשלב זה.חשבתי שאיבדתי את אמא שלי לנצח, ואני הייתי תקוע על גבעה בסופת רעמים ונלחמתי בבחור השור הענקי הזה בזמן שגרובר שכב בחוץ בוכה וצעק: "אוכל!" זה היה מפחיד, בנאדם.

יש לך עצה לילדים שחושדים שהם עשויים להיות חצויים?

פרסי: תתפלל שאתה טועה. ברצינות, זה אולי נשמע כיף לקרוא על זה, אבל זה חדשות רעות. אם אתה חושב שאתה חצוי אתה צריך למצוא סאטיר מהר. אתה יכול בדרך כלל לזהות אותם בכל בית ספר. הם צוחקים מוזר והם אוכלים כל דבר. הם עלולים ללכת בהליכה מצחיקה מפני שהם מנסים להסתיר את הפרסות  ברגליים מזויפות. מצא את סאטיר הבית ספר שלך וקבל את עזרתו. אתה צריך לעשות את זה מיד. אבל שוב, אתה לא רוצה להיות חצוי. אל תנסו את זה בבית.

ראיון עם :

קלאריס לה רו, בת ארס 

עם מי את הכי רוצה לריב במחנה החצויים?

קלאריס: מי שנוגע בפנים שלי, מפסיד. הו, אתה מתכוון במיוחד? יש כל כך הרבה אפשרויות. נראה לי שאבחר את הבחור החדש הזה מביתן אפולו, מייקל יו. אני אשמח לשבור את הקשת מעל לראשו. הוא חושב שאפולו הרבה יותר טוב מארס רק מפני שהם יכולים להשתמש בנשק עלוב ולעמוד רחוק מן הקרב כמו פחדנים. תן לי חנית ומגן ויום אחד, אני אקיים את המילים שלי, ואני אכתוש את מייקל יו ואת כל ביתן החנוני שלו.

חוץ מאביך, מי לדעתך הוא האל או האלה הטובים ביותר במועצה האולימפית?

קלאריס: ובכן, אף אחד לא מתקרב ארס, אבל אני מניחה שלורד זאוס, הוא די אמיץ. אני מתכוונת מתי שהוא לקח את טייפון ונלחם בקרונוס. כמובן, זה קל להיות אמיץ כאשר יש לך ארסנל של ברגים סופר חזקים. הוא לא מתקרב לארס.

האם אי פעם נקמת על פרסי בגלל שספגת מי שירותים?

קלאריס:  הו, הפרחח הקטן התרברב שוב, נכון? אל תאמינו לו. הוא הגזים בכל העניין הזה. תאמין לי, הנקמה תבוא. ובאחד הימים הוא יצטער.על זה למה אני מחכה אתה שואל?רק אסטרטגיה. מחכה לי זמן ומחכה לרגע הנכון להכות. אני לא פוחדת, בסדר? כל אחד אומר אחרת, אני אחזיר לא את מה שהוא בישל לעצמו.

פרסי גקסון ודרקון הארד

דרקון אחד יכול להרוס את כל היום.

תאמין לי, כמו חצוי רגיל אני מילאתי את החלק שלי של חוויות רעות. אני הוכתי, נדקרתי, הורעלתי . נאבקתי בדרקונים חד-ראשיים, דו-ראשיים, שמונה ראשים, תשע-ראשים ואת הסוג עם כל כך הרבה ראשים שאם היית עוצר בשביל  לספור אותם תהיה פחות או יותר מת

אבל הפעם עם דרקון הארד? חשבתי בוודאות שחברי ואני עומדים להגיע לסיומו של הסיפור

הערב התחיל בפשטות.

זה היה סוף יוני. לפני שבועיים חזרתי מן המסע חיפוש האחרון שלי, והחיים במחנה החצויים חזרו למצב נורמלי. סאטירים רדפו אחרי היובש, מפלצות יללו ביער, החניכים שיחקו זו בזו מעשי קונדס, ומנהל המחנה שלנו, דיוניסוס, הפך את כל מי שהתנהג בצורה לא נכונה לשיחים. מחנות קיץ טיפוסיים.

אחרי ארוחת הערב היו כל החניכים היו מחוץ לביתן האוכל. כולנו התרגשנו כי הערב לתפוס את הדגל הולך להיות ממש אכזרי.

בלילה הקודם, ביתן הפייסטוס עשה מהפך ענק. הם נצחו את ארס - בעזרתי, תודה רבה לכם - ופירוש הדבר שביתן ארס פה בשביל להקיז דם. טוב ... הם תמיד בחוץ בשביל להקיז דם, אבל הלילה במיוחד.

בקבוצה הכחולה היו ביתן של הפייסטוס, אפולו, הרמס ואני – החצוי היחיד בביתן של פוסידון. החדשות הרעות היו שהפעם אתנה וארס - שהם הביתנים של אלי המלחמה - היו נגדנו בצוות האדום, יחד עם אפרודיטה, דיוניסוס ודמטר. הביתן של אתנה החזיק את הדגל השני וחברתי אנבת' היתה הקפטן שלהם.

אנבת 'היא לא מישהו שאתה רוצה כאויב.

ממש לפני המשחק היא טיפסה אלי. "היי, מוח אצה".

"את יכולה להפסיק לקרוא לי ככה? "שאלתי.

היא יודעת שאני שונא את השם הזה, בעיקר משום שמעולם לא היה לי משהו להגיד בחזרה. היא הבת של אתנה, וזה לא נותן לי הרבה תחמושת. אני מתכוון,' ראש ינשוף' ו'נערה חכמה' הם עלבונות צולעים.

'אני יודעת שאתה אוהב את זה.' היא חבטה בי בכתף, מחווה שלדעתי הייתה אמורה להיות ידידותית, אבל היא לבשה שריון יווני מלא, אז זה קצת כאב. עיניה האפורות נצצו מתחת לקסדה. הקוקו הבלונדיני שלה הסתלסל סביב הכתף שלה. היה קשה להיראות חמודה בשריון הקרב, אבל אנבת' הצליחה.

'אני אגיד לך מה.' היא הנמיכה את קולה. "אנחנו הולכים למחוץ אותכם הלילה, אבל אם תבחר עמדה בטוחה ... כמו האגף הימני, למשל ... אני אדאג שלא תקבל יותר מדי."

"יו, תודה," אמרתי, "אבל אני משחק כדי לנצח."

היא חייכה. "להתראות בשדה הקרב".

היא הלכה בחזרה אל חבריה לקבוצה, שכולם צחקו ונתנו לה כיפים. מעולם לא ראיתי אותה מאושרת כל כך, כאילו ההזדמנות להכות אותי היה הדבר הכי טוב שקרה לה אי פעם.

בקנדורף עלה עם הקסדה שלו מתחת לזרועו. "היא מחבבת אותך, בנאדם.

"בטח, "מלמלתי. "היא מחבבת אותי בתור מטרה.

"לא, הם תמיד עושים את זה. בחורה מתחילה לנסות להרוג אותך, ואתה יודע שהיא נדלקה עליך.

"זה נשמע הרבה יותר הגיוני."

בקנדורף משך בכתפיו. "אני יודע על הדברים האלה. אתה צריך לבקש ממנה לצאת איתך בזיקוקים.

לא ידעתי אם הוא רציני. בקנדורף היה מדריך ראשי בביתן הפייסטוס. הוא היה הבחור הענק הזה עם מבט זועף תמידי, שרירים כמו בייסבול, וידיים מחוספסות מהעבודה בכבשן. הוא היה בן שמונה-עשרה והיה בדרכו לניו יורק בסתיו. מכיוון שהיה מבוגר יותר, אני בדרך כלל הקשבתי לו כשנתן לי עצות, אבל הרעיון לצאת עם אנבת 'לזיקוקים של יום רביעי ביולי בחוף' - כמו,שזה האירוע הגדול של הקיץ - גרם לבטן שלי לעשות סלטות.

ואז עברה סילנה בוריגרד, המדריכה הראשית של ביתן אפרודיטה. זה לא היה סוד שבקנדורף היה מאוהב בה במשך שלוש שנים. היה לה שיער שחור ארוך ועיניים כחולות גדולות, וכשהיא באה, כל החבר'ה נטו להסתכל עליה. היא אמרה, 'בהצלחה, צ'רלי'. (איש אינו קורא לבקנדורף בשמו הפרטי.) היא חייכה לו חיוך זוהר והלכה לקבוצה האדומה.

"אהההה ... "בקנדורף בלע את רוקו כאילו שכח איך לנשום.

טפחתי לו על הכתף. "תודה על העצה, אחי. אני שמח שאתה כל כך חכם עם בנות וכולי. בחייך. בוא נלך ליער.

מטבע הדברים, בקנדורף ואני עשינו את העבודה הקשה ביותר.

בעוד ביתן אפולו הגנו על הדגל עם הקשתות שלהם, וביתן הרמס תקף מאמצע היער בשביל להסיח את האויב. בקנדורף ואני היינו מסתובבים באגף השמאלי, מאתרים את דגל האויב, מביסים את המגנים ומעבירים את הדגל לצד שלנו. פשוט.

מדוע האגף השמאלי?

"מפני שאנבת' רצתה שאלך לאגף הימני, "אמרתי לבקנדורף, "פירוש הדבר שהיא לא רוצה שאלך שמאלה".

בקנדורף הנהן. "בוא נצא".

הוא עבד על נשק סודי עבור שנינו - שריון זיקית ברונזה, שמתוכנת להתמזג ברקע. אם עמדנו לפני סלעים, השריונות, הקסדות והמגנים שלנו האפירו. אם עמדנו לפני השיחים, הם השתנו לירוק עלים. זה לא היה בלתי נראה, אבל זה היה הסוואה די טובה, לפחות ממרחק.

"לקח נצח ליצור את הדברים האלה, "הזהיר אותי בקנדורף. "אל תתעסק!"

"קיבלתי, קפטן".

בקנדורף גנח. יכולתי לראות שהוא אהב שקוראים לו קפטן. שאר החניכים של הפייסטוס עשו זאת היטב, ואנחנו התגנבנו ליער, מיד החליפות השתנו לצבע חום וירוק כדי להתאים לעצים.

חצינו את הנחל ששימש כגבול בין הקבוצות. שמענו קרבות מרחוק - חרבות מתנגשות במגנים. הבחנתי בהבזק של אור מכלי נשק קסום, אבל לא ראינו איש.

"אין שומרי גבול?" "מה קרה? "לחש בקנדורף. 'זה משונה.'

"זה יותר מדי בטוח, "אמרתי. חשתי אי-נוחות. אנבת' הייתה אסטרטגית מצוינת. זה לא היה לה מתאים להיות מרושלת בהגנה, גם אם הצוות שלה עלה מספרנו.

נכנסנו לשטח האויב. ידעתי שאנחנו צריכים למהר, כי שאר אנשי הצוות שלנו עבדו קשה בהגנה, וזה לא יכול להימשך לנצח. ילדי אפולו יפסידו במוקדם או במאוחר. הביתן של ארס לא יובס על ידי דבר קטן כמו חצים.

זחלנו לאורך בסיס עץ אלון. כמעט השלתי את עורי מעלי כשפניה של ילדה הגיחו מתוך העץ. "לכו!" היא אמרה, ואז חזרה בחזרה לתוך הקליפה.

"דריאדות, "רטן בקנדורף. "כל כך רגישות."

'אני לא!' אמר קול עמום מן העץ.

המשכנו לנוע. היה קשה לדעת בדיוק איפה אנחנו. זיהינו כמה ציוני דרך , כמו הנחל וצוקים מסוימים וכמה עצים זקנים, אבל היער נטה להשתנות. אני מניח שהרוחות הטבעיות נעשו חסרות מנוח. נתיבים השתנו. ועצים נעו.

ואז פתאום היינו בקצה קרחת יער. ידעתי שאנחנו בצרות כשראיתי את הר הזוהמה.

"הפייסטוס הקדוש, "לחש בקנדורף. "גבעת הנמלה".

רציתי לברוח ולרוץ. מעולם לא ראיתי את גבעת הנמלה לפני כן, אבל שמעתי סיפורים מן החניכים המבוגרים. הגבעה עלתה כמעט עד צמרות העצים - לפחות ארבע קומות. צדדיה היו מלאים מנהרות, וזחלו פנימה והחוצה אלפי ...

"מירמקס, "מלמלתי.

זה יוונית עתיקה ל'נמלים', אבל הדברים האלה היו הרבה יותר מזה. הם היו נותנים לכל מדביר התקף לב.

המירמקסים היו בגודל הרועים הגרמנים. השריון שלהם נצץ באדום. עיניהם היו שחורות וכהות, וניביהם  החדים כתער חתכו וצלצלו. כמה מהם נשאו ענפי עצים. כמה מהם נשאו נתחים של בשר נא, שלא ממש רציתי לדעת מאיפה הם. רובם נשאו פיסות מתכת - שריון ישן, חרבות, מגשי אוכל שמצאו איכשהו את דרכם החוצה מביתן האוכל. נמלה אחת גררה את הברדס השחור המבריק של מכונית ספורט.

"הם אוהבים מתכת מבריקה, "לחש בקנדורף. "במיוחד זהב. שמעתי שיש להם יותר זהב בקן שלהם מאשר פורט נוקס". הוא נשמע מקנא.

"אל תחשוב על זה אפילו, "אמרתי.

"אחי, אני לא," הבטיח. "בוא נצא מכאן בזמן שאנחנו ... "

עיניו התרחבו.

חמישה עשר מטרים משם, שני נמלים נאבקו לגרור חתיכת מתכת גדולה לעבר הקן שלהם. זה היה בגודל של מקרר, כולו זהב נוצץ וברונזה, עם בליטות מוזרות ותלמים ,ובצד הייתה חבורה של חוטים שהיו דבוקים למטה. אחר כך הנמלים גלגלו את זה , והצלחתי לראות פנים.

כמעט קפצתי מעורי. 'זה -'

"ששש! בקנדורף משך אותי חזרה אל השיחים.

"אבל זה -

"ראש הדרקון, "אמר ביראת כבוד. 'כן. אני רואה את זה.'

האף היה ארוך כמו גופי. הפה היה פתוח, מראה שיני מתכת כמו של כריש. עורו היה שילוב של קשקשי זהב וברונזה, ועיניו היו אבני אודם בגודל אגרופי .הראש נראה כאילו הוא נקרע מגופו - לעוס על ידי המנדבים הנמלים. והחוטים היו מרופטים וסבוכים.

גם הראש היה כבד, כי הנמלים נאבקו והניעו אותו רק כמה סנטימטרים בכל משיכה.

"אם הם יגיעו אל הגבעה, "אמר בקנדורף, "הנמלים האחרות יעזרו להם. אנחנו חייבים לעצור אותם ".

'מה?' שאלתי. 'למה?'

"זה סימן מהפייסטוס. בחייך!'

לא ידעתי על מה הוא מדבר, אבל מעולם לא ראיתי את בקנדורף נראה כל כך נחוש. הוא זינק לאורך הקרחת, השריון שלו התערבב בין העצים.

עמדתי ללכת כשמשהו קשה וקר נצמד אל צווארי.

"הפתעה, "אמרה אנבת', ממש לידי. היא בטח חבשה את הכובע הבייסבול שלה מפני שהיא הייתה בלתי נראית לחלוטין.

ניסיתי לזוז, אבל היא הצמידה את הסכין מתחת לסנטר שלי. סילנה הופיעה מתוך היער, חרבה שלופה. שריון האפרודיטה שלה היה ורוד ואדום, צבע מתואם כדי להתאים את בגדיה עם האיפור שלה. היא נראתה כמו ברבי לוחמת.

"עבודה טובה, "אמרה לאנבת'.

יד בלתי-נראית לקחה את חרבי. אנבת' הסירה את כובעה והופיעה לפני, מחייכת בשביעות רצון. "בחורים קל לעקוב אחריהם. הם משמיעים רעש רב יותר ממינוטאור חולה אהבה".

פני היו חמים. ניסיתי לחשוב לאחור, בתקווה שלא אמרתי שום דבר מביך. בלי לדעת כמה זמן אנבת' וסילנה צותתו לנו.

"אתה האסיר שלנו, "הכריזה אנבת'. "בוא ניקח את בקנדורף ו ... "

"בקנדורף!" לשבריר שנייה שכחתי אותו, אבל הוא עדיין זינק קדימה - ישר אל ראשו של הדרקון. הוא כבר היה במרחק של 12 מטרים ממנו. הוא לא הבחין בבנות, או בעובדה שאני לא מאחוריו.

'בחייך!' אמרתי לאנבת'.

היא משכה אותי בחזרה. "לאן אתה חושב שאתה הולך, אסיר? "היא שאלה.

'תראי!'

היא הציצה לתוך קרחת היער, ולראשונה היא הבינה היכן אנו נמצאים. "הו, זאוס ..."

בקנדורף זינק אל הפתח ופגע באחת הנמלים. חרבו החליקה מן השריון. הנמלה הסתובבה, מזיזה את ניביה. לפני שהספקתי אפילו לצייץ, הנמלה נשכה את רגלו של בקנדורף, והוא התקפל ארצה. הנמלה השנייה ריססה את פניו, ובקנדורף צרח. הוא שמט את חרבו וטפח בפראות על עיניו.

זינקתי קדימה, אבל אנבת' משכה אותי בחזרה. 'לא.'

"צ'רלי!" צעקה סילנה.

"למה לנסות? "אמרה אנבת'. "כבר מאוחר מדי!"

'על מה אתה מדברת?' תבעתי. 'אנחנו חייבים -'

ואז הבחנתי בנמלים נוספות שהלכו לעבר בקנדורף - עשר, עשרים. הם תפסו אותו בשריון וגררו אותו לעבר הגבעה במהירות כה רבה עד שהוא נסחף לתוך מנהרה ונעלם.

'לא!' סילנה דחפה את אנבת'. "נתת להם לקחת את צ'ארלי!"

"אין זמן להתווכח, "אמרה אנבת'. 'בחייך!'

חשבתי שהיא עומדת להוביל אותנו בייסורי מצפון להציל את בקנדורף, אבל במקום זה היא רצה אל ראשו של הדרקון, שהנמלים שכחו לרגע. היא תפסה אותו בחוטים והתחילה לגרור אותו לעבר היער.

'מה את עושה?' תבעתי. "בקנדורף -"

"תעזור לי, "נהמה אנבת'. "מהר, לפני שהם חוזרים."

"הו, אלים שבשמים!" אמרה סילנה. "את דואגת יותר לחתיכת המתכת הזאת מאשר מצ'רלי? "היא שאלה.

אנבת' הסתובבה ומשכה בכתפיה. "תקשיבי, סילנה! אלה הם מיירמקס. הם כמו נמלי אש, רק גרועים פי מאה. השיכה שלהם מורעלת. הם מתיזים חומצה. הם מתקשרים עם כל הנמלים האחרות, מנפחים על כל דבר שמאיים עליהם. אילו מיהרנו לעזור לבקנדורף, היינו נגררים פנימה. אנחנו נצטרך עזרה - הרבה עזרה - כדי להחזיר אותו. עכשיו, לתפוס כמה חוטים ולמשוך!

לא ידעתי מה חשבה אנבת', אבל אני הכרתי אותה מספיק זמן כדי להבין שיש לה סיבה טובה. שלושתנו גררנו את ראשו של הדרקון המתכתי אל היער. אנבת' לא נתנה לנו לעצור עד שהיינו במרחק של חמישים מטר מהקרחת. אחר כך התמוטטנו, מזיעים ומתנשפים.

סילנה התחילה לבכות. "הוא בטח כבר מת".

"לא, "אמרה אנבת'. "הם לא יהרגו אותו מיד. יש לנו בערך חצי שעה. "

'איך את יודעת?' שאלתי.

"קראתי על המירמקסים. הם משתקים את טרפם כדי שיוכלו לרכך אותם קודם -

סילנה התייפחה. "אנחנו חייבים להציל אותו!"

"סילנה, "אמרה אנבת'. "אנחנו עומדים להציל אותו, אבל אני צריכה שתשתלטי על עצמך. יש דרך."

"תתקשרי לחניכים האחרים, "אמרתי, "או לכירון. כירון בטוח ידע מה לעשות".

אנבת' הניעה את ראשה. "הם מפוזרים בכל היער. עד שכולם התכנסו לכאן, יהיה מאוחר מדי. וחוץ מזה, אפילו המחנה כולו לא חזק מספיק כדי לפלוש לגבעת הנמלה".

'אז מה?'

אנבת' הצביעה על ראשו של הדרקון.

"בסדר, "אמרתי. "את הולכת להפחיד את הנמלים עם בובת מתכת גדולה? "שאלתי.

"זה אוטומטון, "אמרה.

זה לא גרם לי להרגיש יותר טוב. אוטומטים היו רובוטים מברונזה קסומים שנעשו על ידי הפסטוסט. רובם היו מכונות הריגה מטורפות, ואלו היו הנעימות.

'אז מה?' אמרתי. "זה רק ראש. וזה שבור.'

"פרסי, זה לא סתם אוטומט, "אמרה אנבת'. "זה דרקון הברונזה. לא שמעת את הסיפורים?

נעצתי בה מבט אטום. אנבת' הייתה במחנה הרבה יותר ממני. היא בטח ידעה המון סיפורים שלא ידעתי.

עיניה של סילנה התרחבו. "את מתכוונת לשומר הזקן? אבל זאת רק אגדה! "

"היי, "אמרתי. "איזה שומר זקן?"

אנבת' נשמה נשימה עמוקה. "פרסי, בימים שלפני העץ של תאליה - לפני שהמחנה היה בעל גבולות קסומים כדי להרחיק מפלצות - המדריכים ניסו כל מיני דרכים שונות להגן על עצמם. המפורסם ביותר היה דרקון הברונזה. ביתן הפייסטוס עשו אותו בעזרת אביהם. הוא שמר על המחנה בטוח במשך יותר מעשור. ואז ... לפני כחמישה עשר שנה, הוא ברח ליער.

"ואת חושבת שזה הראש שלו? "שאלתי.

'זה חייב להיות! המימרסקים כנראה מצאו אותו בזמן שחיפשו מתכת יקרה. הם לא יכלו להזיז את כל הגוף, אז הם לקחו רק את הראש. הגוף לא יכול להיות כזה רחוק ".

"אבל הפרידו אותם. זה חסר תועלת."

'לא בהכרח.' עיניה של אנבת' הצטמצמו, ואני יכולתי לראות שהמוח שלה עובד שעות נוספות. "אנחנו יכולים להרכיב אותו מחדש. אם נוכל להפעיל אותו -

"זה יכול לעזור לנו להציל את צ'רלי!" אמרה סילנה.

"חכו", אמרתי. "זה יקרה רק אם נמצא אותו, ואם נוכל להפעיל אותו מחדש בזמן, ואם הוא יעזור לנו. אמרת שהדבר הזה נעלם לפני חמש-עשרה שנה? "

אנבת' הנהנה. "יש כאלה שאומרים שהמנוע שלו נעלם ולכן הוא נכנס ליער כדי להשבית את עצמו. או שהמחשב שלו השתולל. אף אחד לא יודע.'

"אז את רוצה להרכיב מחדש את דרקון הברונזה?"

"אנחנו חייבים לנסות!" אמרה אנבת'. "זאת התקווה היחידה של בקנדורף! חוץ מזה, זה יכול להיות סימן של הפייסטוס. הדרקון צריך לרצות לעזור לאחד הילדים של הפייסטוס. בקנדורף היה רוצה שננסה".

הרעיון לא מצא חן בעיני. מצד שני, לא היו לי הצעות טובות יותר. אוזל לנו הזמן, וסילנה נראתה כאילו היא עומדת להיכנס להלם אם לא נעשה משהו בקרוב. בקנדורף אמר משהו על מסר מהפייסטוס. אולי הגיע הזמן לגלות.

"בסדר, "אמרתי. "בוא נלך למצוא דרקון נטול ראש".

לקח לנו הרבה זמן לחפש, או אולי זה פשוט נראה כך, כי כל הזמן דמיינתי את בקנדורף בגבעת הנמלה, מפוחד ומשותק, בעוד חבורה של נמלים משוריינים מתרוצצים סביבו, מחכים לאכול אותו.

זה לא היה קשה לעקוב אחר הנתיב של הנמלים. הם גררו את ראשו של הדרקון דרך היער, עשו חריץ עמוק בבוץ, ואנחנו רק גררנו את הראש לאחור בדרך שממנה הלכו הנמלים.

עברנו חמש מאות מטר - ואני התחלתי לדאוג בזמן – כשאנבת' אמרה, 'אלים שבשמים'.

הגענו לשולי מכתש - כאילו משהו פוצץ חור בגודל בית בקרחת יער. הצדדים היו חלקלקים ומנוקדים בשורשי עצים. מסלולי נמלים הובילו לתחתית, שם תלולית מתכת גדולה נצצה דרך הלכלוך. חוטים נדבקו לגוש ברונזה בקצה.

"הצוואר של הדרקון, "אמרתי. "את חושבת שהנמלים עשו את המכתש הזה? "שאלתי.

אנבת' הניעה את ראשה. "נראה יותר כמו פיצוץ מטאור ..."

"הפייסטוס, "אמרה סילנה. "הוא בטח חשף את זה. הפייסטוס רוצה שנמצא את הדרקון. הוא רוצה שנציל את צ'רלי ... "היא נחנקה.

"בואי, "אמרתי. "בואו נחבר את הילד הרע הזה".

להביא את הראש של הדרקון לתחתית היה קל. הוא נפל במורד המדרון ופגע בצוואר בבם רם ומתכתי, החיבור מחדש היה קשה יותר.

לא היו לנו כלים ולא ניסיון.

אנבת' שיחקה בחוטים וקיללה ביוונית עתיקה. "אנחנו צריכים את בקנדורף. הוא יכול לעשות את זה תוך שניות.

"אמא שלך לא אלת הממציאים? ". שאלתי.

אנבת' נעצה בי מבט. "כן, אבל זה לא אותו דבר. אני טובה עם רעיונות. לא עם מכניקה.

"אם הייתי בוחר רק באדם אחד בעולם בשביל לחבר מחדש את הראש שלי," אמרתי, "הייתי בוחר בך."

אני פשוט פלטתי את זה - כדי לתת לה ביטחון, אני מניח - אבל מיד הבנתי שזה נשמע די טיפשי.

"אוווו ... "סילנה משכה באפה וניגבה את עיניה. "פרסי, זה כל כך מתוק!"

  אנבת' הסמיקה. "שתקי, סילנה. תושיטי לי את הפגיון שלך".

פחדתי שאנבת' עומדת לדקור אותי עם הפגיון. במקום זאת היא השתמשה בו כמברג לפתוח לוח בצוואר הדרקון. "שום דבר לא עובד, "היא אמרה.

והיא התחילה לפצל את חוטי הברונזה השמימיים.

זה לקח הרבה זמן. יותר מדי זמן.

ללכוד את הדגל היה אמור להסתיים בערך ברגע זה. תהיתי עד מהרה יתחילו החניכים האחרים להבין שאנחנו חסרים ובאים לחפש אותנו. אם החישובים של אנבת' היו נכונים (והם תמיד היו), לבקנדורף היו כנראה חמש או עשר דקות לפני שהנמלים יאכלו אותו.

לבסוף קמה אנבת' ונשפה. ידיה היו מרופטות, בוציות. ציפורניה היו הרוסות. על מצחה היה פס חום, במקום שבו החליט הדרקון לירוק לעברה שמן.

"בסדר, "אמרה. "זה מוכן, אני חושבת ..."

'את חושבת?' שאלה סילנה.

"זה חייב להיות מוכן, "אמרתי. "אין לנו זמן. איך מפעילים את זה? האם יש מתג הצתה או משהו? "

אנבת' הצביעה על עיני האודם. "הם פונים בכיוון השעון. אני מניחה שאנחנו אמורים לסובב אותם ".

"אם מישהו היה מסובב את העיניים , הייתי כנראה מתעורר, "הסכמתי. "מה אם הוא יתקוף אותנו?"

"אז ... אנחנו נמות, "אמרה אנבת'.

"יופי, "אמרתי."

יחד הפכנו את עיני האודם של הדרקון. הם מיד החלו לזרוח. אנבת ואני נסוגו מהר כל כך שנפלנו זה על זה. פיו של הדרקון נפתח, כאילו הוא בודק את לסתו. הראש הסתובב והביט בנו. קיטור נשפך מאוזניו והוא ניסה לקום.

כאשר קלט שהוא לא יכול לזוז, הדרקון נראה מבולבל. הוא הרכין את ראשו וראה את העפר. לבסוף, הוא הבין שזה היה קבור. הוא מתח את הצוואר פעם אחת, פעמיים ... ומרכז המכתש התפוצץ.

הדרקון משך את עצמו בגסות מתוך האדמה, מטלטל גושי בוץ מגופו כמו כלב, מלכלך אותנו מכף רגל ועד ראש. האוטומטון היה כל כך מדהים, עד שאף אחד מאיתנו לא יכל לדבר. אני מתכוון, בטוח שהוא היה צריך שטיפה דחוף, היו כמה חוטים רופפים פה ושם, אבל הגוף של הדרקון היה מדהים - כמו טנק משוכלל עם רגליים. צדדיו היו מצופים ברונזה וזהב, משובצים באבני חן. רגליו היו בגודל של גזעי עצים וברגליו היו טפרים. לא היו לו כנפיים -כמו רוב הדרקונים היוונים - אבל זנבו היה ארוך לפחות כמו שאר הגוף, שהיה בגודל של אוטובוס בית ספר. הצוואר השמיע חריקה כשהדרקון הפנה את ראשו לשמים ונשף קיטור של אש.

"ובכן ... "אמרתי בקול חלש. "זה עובד."

לרוע המזל, הוא שמע אותי. עיני האודם האלה ננעצו בי, והוא תקע את חוטמו חמישה סנטימטרים מפני. אינסטינקטיבית הושטתי את ידי אל חרבי.

"דרקון, עצור!" צעקה סילנה. נדהמתי שקולה עדיין פעל. היא דיברה בעצמה רבה עד שהאוטומטון הפנה אליה את כל תשומת לבו.

"הערנו אותך להגן על המחנה. אתה זוכר? זה התפקיד שלך! "

הדרקון היטה את ראשו כאילו הוא חושב. תיארתי לעצמי שלסילנה יש סיכוי של חמישים אחוז להיפגע באש. שקלתי לקפוץ על צוואר הדרקון כדי להסיח את דעתו אבל לפני שהספקתי לפעול סילנה אמרה, "צ'רלס בקנדורף, בנו של הפייסטוס, נמצא בצרות. המימראקסים לקחו אותו. הוא זקוק לעזרתך".

ברגע שהיא הזכירה את הפייסטוס הזדקף צווארו של הדרקון. צמרמורת עברה בגופה המתכתית, בעודו שהוא מעיף עלינו ערימה חדשה של רגבי בוץ.

הדרקון הביט סביבו כאילו ניסה למצוא אויב.

"אנחנו מוכרחים לגרום לו להבין את זה, "אמרה אנבת'. "בוא, דרקון! זו הדרך אל בנו של הפייסטוס! לך אחרינו!'

ובשביל להסביר את זה יותר טוב היא משכה את חרבה, ושלושתנו טיפסנו מן הבור.

"למען הפייסטוס! צעקה אנבת',. ורצנו לתוך היער. כשהסתכלתי מאחורינו, דרקון הברונזה היה ממש על הזנב שלנו, עיניו האדומות זוהרות ואדים יוצאים מנחיריו.

זה היה תמריץ טוב להמשיך לרוץ מהר אל גבעת הנמלה.

כשהגענו לקרחת היער, נראה שהדרקון קלט את הריח של בקנדורף. הוא עקף אותנו, והיה עלינו לקפוץ ממסלולו כדי להימנע מלהמחץ. והוא התנגש בעצים, מפרקיו חרקו, ורגליו יצרו מכתשים קטנים באדמה.

הוא ניגש כעוס היישר אל גבעת הנמלה. בתחילה לא ידע המימראקס מה קורה. הדרקון דרך על כמה מהם, וריסק אותם למיץ נמלים. ואז נראה שהנורה האדומה שלהם נדלקת, משהו כמו: דרקון גדול. רַע!

כל הנמלים בקרחת היער הסתובבו בו-זמנית ודהרו אל הדרקון. עוד ועוד נמלים יצאו מתוך הגבעה - מאות מהן. הדרקון נשף אש ושלח טור שלם מהם לנסיגה מבוהלת. מי ידע שנמלים דליקות? אבל מלא מהם המשיכו להגיע.

"בואו ניכנס, עכשיו!" אמרה לנו אנבת'. "בזמן שהם מתמקדים בדרקון!"

סילנה הובילה את התקיפה שלנו; זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי ילד של אפרודיטה נלחם. חלפנו על פני הנמלים, אבל הם התעלמו מאתנו. משום מה נדמה שהם רואים בדרקון איום גדול יותר. לך תבין.

נכנסנו לתוך המנהרה הקרובה, ואני כמעט נחנקתי מהצחנה. שום דבר, אני מתכוון לשום דבר, לא מסריח יותר ממאורת נמלים ענקית. יכולתי לראות שהם נותנים למזון שלהם להירקב לפני שאכלו אותו. מישהו צריך ברצינות ללמוד אותם על מקררים.

המסע שלנו בפנים היה בעיקר בתוך מנהרות חשוכות וחדרים מעופשים עם קליפות נמלים מתים ובריכות של חומצה. נמלים חלפו על פנינו בדרכן לקרב, אבל רק זזנו הצדה והנחנו להן לעבור. הזוהר הקלוש של חרבי העניק לנו אור בזמן שעשינו את דרכנו עמוק יותר אל תוך הקן.

'תראה!' אמרה אנבת'.

הצצתי לתוך חדר צדדי, ולבי החסיר פעימה. על התקרה היו תלויים שקים ענקיים, ודביקים - זחלי נמלים, אני מניח - אבל זה לא מה שמשך את תשומת לבי. רצפת המערה הייתה גדושה במטבעות זהב, אבני חן ואוצרות אחרים - קסדות, חרבות, כלי נגינה, תכשיטים. הם זרחו כאילו הם מכושפים.

"זה רק חדר אחד, "אמרה אנבת'. "כנראה יש כאן עוד מאות חדרים, מלאים באוצרות".

"זה לא חשוב, "התעקשה סילנה. "אנחנו חייבים למצוא את צ'ארלי!

זה מפתיע: ילדה של אפרודיטה שאינה מעוניינת בתכשיטים.

אנחנו המשכנו הלאה. אחרי שישה מטרים נוספים נכנסנו למערה, היא הריחה כל כך רע שהייתי צריך לאטום את אפי. שרידי הארוחות הישנות נערמו גבוה כמו דיונות חול - עצמות, נתחי בשר מעופש, ואפילו ארוחות ישנות. אני מניח שהנמלים פשטו על ערימת הקומפוסט של המחנה וגנבו את השאריות שלנו. על גבי אחת הערימות, בקנדורף נאבק לקום על רגליו. הוא נראה נורא, בין היתר משום ששריון הסוואה שלו היה עכשיו בצבע של זבל.

"צ'רלי!" סילנה רצה אליו וניסתה לעזור לו.

"תודה לאלים, "אמר. "הרגליים שלי משותקות!"

"זה יעבור, "אמרה אנבת'. "אבל אנחנו חייבים להוציא אותך מכאן. פרסי, תפוס את הצד השני שלו.

סילנה ואני העלנו את בקנדורף, וארבעתנו התחלנו לחזור דרך המנהרות. יכולתי לשמוע קולות רחוקים של קרב - חריקה מתכתית, אש שואגת, מאות נמלים מתנפנפות ויורקות.

"מה קורה שם?" "מה עשיתם בזמן שהייתי פה? "שאל בקנדורף. וכל גופו נדרך. 'הדרקון! אתם הפעלתם מחדש אותו?

"חששנו שלא נצליח להציל אותך, "אמרתי. "זה נראתה הדרך היחידה."

"אבל אתה לא יכול פשוט להפעיל אוטומטון! אתה צריך לכייל את המנוע, לעשות אבחון ... אחרת אי אפשר לדעת מה הוא יעשה! אנחנו חייבים לצאת לשם! "

כפי שהתברר, לא היינו צריכים ללכת לשום מקום, כי הדרקון בא אלינו. ניסינו לזכור איזו מנהרה הובילה ליציאה, כאשר כל הגבעה התפוצצה, ומעיפה עלינו לכלוך. ובתוך רגע הי מעלינו שמים פתוחים. הדרקון היה ממש מעלינו, מתנודד קדימה ואחורה, מנפץ את גבעת הנמלה לחתיכות כאשר ניסה להתנער מהמימראקס הזוחלים על גופו.

'בחייך!' צעקתי. נערנו את הלכלוך וכשלנו במעלה הגבעה תוך כדי שאנו גוררים את בקנדורף אתנו.

ידידנו היה הדרקון בצרות. המימראקס נשכו את המפרקים של השריון שלו,ו ירקו עליו חומצה. הדרקון התנודד מצד אל צד ונשף פרץ להבות, אבל זה לא יכל להימשך עוד הרבה זמן. קיטור עלה מעור הברונזה שלו.

וגרוע מכך, כמה נמלים פנו אלינו. אני מניח שהם לא אוהבים שגונבים להם את ארוחת. אני שיספתי אחת מהן וקפצתי את ראשה. אנבת' דקרה עוד אחת בדיוק בין המחושים שלה. כאשר הלהב השמימי פילח את קליפתה, התפוררה הנמלה כולה.

"אני - אני חושב שאני יכול ללכת עכשיו, "אמר בקנדורף, ומיד נפל על פניו כשעזבנו אותו.

"צ'רלי!" סילנה עזרה לו לקום ומשכה אותו, בזמן שאנבת' ואני עברנו בין הנמלים. איכשהו הצלחנו להגיע לקצה קרחת היער בלי שינשכו אותנו או שיתיזו עלינו חומצה, אף על גב שאחת מנעלי ההתעמלות שלי העלתה עשן.

בחזרה לקרחת היער, הדרקון נפל. עננה גדולה של ערפל חומצי ריחפה מעל עורו.

"אנחנו לא יכולים לתת לו למות!" אמרה סילנה.

"זה מסוכן מדי, "אמר בקנדורף בעצב. "החיווט שלו -"

"צ'ארלי, "התחננה סילנה, "הוא הציל את חייך! בבקשה תציל אותו בשבילי."

בקנדורף היסס. פניו היו עדיין אדומות בוהקות מן השהייה בגבעת הנמלה, והוא נראה כאילו הוא עומד להתעלף בכל רגע, אבל הוא נאבק לקום על רגליו. "תתכוננו לרוץ, "הוא אמר לנו. אחר כך הביט מעבר לקרחת היער וצעק, "דרקון! ההגנת חירום, בטא- הפעל!

הדרקון הסתובב לעברו. הוא הפסיק להיאבק בנמלים, ועיניו נצצו. באוויר עמד ריח כמו לפני סופת רעמים.

זזזזזאאאאאפפפ!!

קשתות של חשמל כחול נורו מעורו של הדרקון, מתנודדות מעלה ומטה על גופו ופוגעות בנמלים. כמה נמלים התפוצצו. אחרים העלו עשן והשחירו, ורגליהן רעדו, ובתוך שניות אחדות לא היו עוד נמלים על הדרקון.

הדרקון שאג בניצחון, ואז הפנה את עיניו הזוהרות לעברנו.

"עכשיו, "אמר בקנדורף, "אנחנו רצים".

הפעם לא צעקנו, 'למען הפייסטוס!' אלא צעקנו, 'הצילו!'

הדרקון רץ אחרינו, פולט אש ומכה ברקים מעל לראשינו זה היה נראה שהוא אפילו נהנה מזה.

"איך אנחנו מכבים אותו?" צעקה אנבת'.

בקנדורף, שרגליו עבדו עכשיו יפה (אין כמו מרדף על ידי מפלצת ענקית כדי להחזיר את גופך לכושר) נענע בראשו ונשימתו נעתקה. "לא היינו צריכים להפעיל אותו! זה לא יציב! פעם בכמה שנים, אוטומטונים נוטים להשתולל!

"טוב לדעת, "צעקתי. - אבל איך אנחנו נעצור אותו?

בקנדורף הביט סביבו בפראות. 'שם!'

לפנינו היה סלע, שהגיע כמעט עד צמרות העצים. היער היה מלא בסלעים מוזרים, אבל מעולם לא ראיתי את הסלע הזה לפני. הוא היה בצורת רמפה ענקית של סקייטבורד, משופע בצד אחד, וירידה תלולה בצד השני.

"תרוצו אל בסיס הצוק, "אמר בקנדורף. "תעסיקו את הדרקון!"

 'מה אתה הולך לעשות?' אמרה סילנה.

'אתם תראו אחר כך. עכשיו תסיחו את דעתו!'

בקנדורף התכופף מאחורי עץ בזמן שפניתי וצעקתי לעבר הדרקון, "היי, שפתיים של לטאה! לנשימה שלך יש ריח כמו בנזין!

הדרקון פלט עשן שחור מתוך נחיריו. הוא רעם לעברי, מנער את האדמה מעליו.

'בחייך!' אנבת' אחזה בידי. רצנו אל הצד האחורי של הצוק. הדרקון הלך בעקבותיו.

"אנחנו חייבים להחזיק אותו כאן, "אמרה אנבת'. ושלושתנו הכינו את חרבותינו.

הדרקון הגיע אלינו הוא רעד עד שנעצר. הוא הטה את ראשו כאילו שהוא לא מאמין שאנחנו כל כך טיפשים בשביל להילחם מולו. עכשיו שהוא תפס אותנו, היו כל כך הרבה דרכים שונות להרוג אותנו והוא כנראה לא יכול להחליט באלה מהם להשתמש.

קפצנו הצידה כשלהבת האש הפכה את המקום שבו עמדנו לפני רגע לבור אפר מעלה עשן.

ואז ראיתי את בקנדורף מעלנו - בראש הצוק - והבנתי מה הוא מנסה לעשות. הוא היה זקוק לפגיעה מדויקת. היה עלי לשמור על תשומת לבו של הדרקון.

'אההה!' צעקתי תוך כדי שחתכתי את העקב של הדרקון עם חרבי.

ראשו חרק כשהביט בי. הוא נראה מבולבל יותר מאשר כועס, יותר כמו למה חתכת את הבוהן שלי?

ואז הוא פתח את פיו, וחשף מאה שיניים חדות כתער.

"פרסי!" הזהירה אנבת'.

עמדתי על הקרקע. "רק עוד רגע ..."

"פרסי!"

ובדיוק לפני שהדרקון תקף, בקנדורף השליך את עצמו מהסלעים ונחת על צווארו של הדרקון.

הדרקון התרומם לאחור וירה פרץ להבות, מנסה לנער את בקנדורף, אבל הוא החזיק מעמד כמו קאובוי מקצועי. בקנדורף קרע את הפאנל בבסיס ראשו של הדרקון ומשך חוטים.

הדרקון קפא מיד. ועיניו נעשו עמומות. פתאום זה היה רק פסל של דרקון, שחשף את שיניו בשמים.

בקנדורף החליק על צווארו של הדרקון. וירד ארצה, מותש ונושם בכבדות.

"צ'רלי!" סילנה רצה אליו ונתנה לו נשיקה גדולה על הלחי. "עשית את זה!"

אנבת' ניגשה אלי ולחצה את כתפי. "היי, מוח אצה, אתה בסדר? "שאלה.

'בסדר אני מנחש.' חשבתי עד כמה הייתי קרוב להיות בשר חצוי קצוץ בפה של הדרקון.

"היית נהדר." חיוכה של אנבת' היה הרבה יותר נחמד מזה של הדרקון הטיפש הזה.

"גם את, "אמרתי. "אז ... מה אנחנו עושים עם האוטומטון?"

בקנדורף מחה זעה ממצחו. סילנה עדיין טרחה להתעסק בחתכיו ובחבורותיו, ובקנדורף נראה מובך מן תשומת הלב.

"אנחנו - אה - אני לא יודע, "הוא אמר. "אולי נוכל לתקן את זה, בשביל שזה ישמור על המחנה, אבל זה יכול לקחת חודשים."

"שווה לנסות, "אמרתי. דמיינתי לעצמי שיהיה לנו את דרקון הארד במאבקנו נגד הטיטן קרונוס. המפלצות שלו יחשבו פעמיים אם לתקוף את המחנה אם יצטרכו להתמודד עם הדבר הזה. מצד שני, אם הדרקון יחליט להיות שוב משוגע ולתקוף את החניכים - זה יהיה די מסריח.

"ראית את כל האוצר בגבעת הנמלה?" שאל בקנדורף. "כלי הנשק הקסומים? השריון? החומר הזה יכול לעזור לנו באמת. "

"והצמידים, "אמרה סילנה. "והמחרוזות".

רעדתי, ונזכרתי בריח של המנהרות. "אני חושב שזאת הרפתקה לימים מאוחרים יותר. צריך צבא בשביל אפילו להתקרב לאוצר הזה.

"אולי, "אמר בקנדורף. "אבל איזה אוצר ... "

סילנה בחנה את הדרקון הקפוא. "צ'ארלי, זה היה הדבר הכי אמיץ שראיתי אי-פעם - שקפצת על הדרקון הזה.".

בקנדורף בלע את רוקו. "אממ ... כן. אז ... את תצאי לזיקוקים ביחד איתי?

פניה של סילנה אורו. "כמובן! חשבתי שלעולם לא תשאל!'

בקנדורף נראה פתאום הרבה יותר טוב. "אז בוא נחזור! אני מתערב שתפוס את ת'דגל נגמר. "

הייתי צריך ללכת יחף, כי החומצה אכלה לגמרי את הנעלים שלי. כאשר חלצתי אותם, הבנתי שהחומצה נספגה בגרב שלי והפכה את רגלי לאדומים. נשענתי על אנבת' והיא עזרה לי לללכת בחזרה למחנה החצויים .

בקנדורף וסילנה צעדו לפנינו, מחזיקים ידיים, ואנחנו נתנו להם קצת מקום.

כשהסתכלתי בהם, זרועי סביב אנבת' לתמיכה, חשתי לא נוח. קיללתי את בקנדורף בשתיקה על היותו אמיץ כל כך, ואינני מתכוון למראה הדרקון. אחרי שלוש שנים, הוא סוף סוף אזר אומץ לשאול את סילנה בורגרד אם היא רוצה לצאת איתו. זה לא היה הוגן.

"אתה יודע, "אמרה אנבת' כשאניו נאבק ללכת, "זה לא היה הדבר הכי אמיץ שראיתי אי-פעם".

מצמצתי. האם היא קראה את מחשבותי?

"אממ ... למה את מתכוונת?"

אנבת' לפתה את פרק ידי כשעברנו דרך נחל רדוד. "שעמדת מול הדרקון כדי שלבקנדורף תהיה הזדמנותו לקפוץ - זה היה אמיץ".

"או די מטומטם."

"פרסי, אתה בחור אמיץ, "היא אמרה. "פשוט קח את המחמאה. זה כל כך קשה? "

העיניים שלנו נפגשו. הפרצופים שלנו היו במרחק של סנטימטרים זה מזה. החזה שלי היה קצת מצחיק, כאילו הלב שלי מנסה לעשות קפיצות.

"אז אני משער שסילנה וצ'רלי הולכים לזיקוקים ביחד."

"אני מתארת לעצמי, "הסכימה אנבת'.

"כן, "אמרתי. "אה, בקשר לזה -"

אני לא יודע מה הייתי אומר, אבל בדיוק אז, שלושה אחים של אנבת 'מביתן באתנה פרצו מתוך השיחים עם חרבותיהם. וכשראו אותנו, הם פרצו בחיוך.

"אנבת '!" אמר אחד מהם. 'עבודה טובה! בואו נביא את השניים האלה לכלא".

בהיתי בו. "המשחק עדיין לא נגמר?"

אחד מהחניכים צחק. "עוד לא ... אבל בקרוב. עכשיו שבינו אותך".

"נו באמת, "מחה בקנדורף. "איבדנו את דרכנו. היה דרקון, וכל גבעת הנמלה תקפה אותנו ".

"אהה, "אמר חניך אחר, מבלי להתרשם כלל. "אנבת,כל הכבוד, הסחת את דעתם בצורה מושלמת. את רוצה שניקח אותם? "

אנבת' התרחקה ממני. חשבתי בוודאות שהיא עומדת לשחרר אותנו, אבל היא משכה את הפגיון שלה והצביעה עלי בחיוך.

"לא, "היא אמרה. "סילנה ואני יכולים להשתלט על זה. בואו, אסירים. תזיזו את הישבן.'

בהיתי בה, המום. "את תכננת את כל זה? תכננת את כל העניין רק בשביל להרחיק אותנו מהמשחק? "

"פרסי, ברצינות, איך יכולתי לתכנן את כל זה? הדרקון, הנמלים - אתה חושב שיכולתי לדעת שכל זה יקרה לפני זה? "

זה לא נראה סביר, אבל זאת הייתה אנבת'. אי אפשר לצפות מה היא תעשה. אחר כך היא החליפה מבטים עם סילנה, ויכולתי לראות שהם מנסים לא לצחוק.

"את - את פצפונת - "התחלתי לומר, אבל לא יכולתי לחשוב על שם חזק מספיק בשביל להעליב אותה.

מחיתי כל הדרך לכלא, וכך גם בקנדורף. זה היה לגמרי לא הוגן להתייחס אלינו כמו שבויים אחרי כל מה שעברנו.

אבל אנבת' חייכה והכניסה אותנו לכלא. ובדרך חזרה אל החזית, היא הסתובבה וקרצה. "נתראה בזיקוקים כן?"

היא אפילו לא חיכתה לתשובה שלי לפני שיצאה אל היער.

הבטתי בבקנדורף. "היא שאלה אותי? "שאלתי.

הוא משך בכתפיו בגועל מוחלט. "מי מבין בנות? תן לי דרקון ערמומי בכל יום. "

אז ישבנו יחד וחיכינו בעוד הבנות ניצחו במשחק.

ראיון עם

טראוויס וקונור שוד

בני הרמס

מהי המתיחה הטובה ביותר שאי פעם עשיתם על חניך אחר?

קונור: מנגו הזהב!

טראוויס: הו, אחי, זה היה מדהים.

קונור: אז בכל מקרה, לקחנו תרסיס מנגו צבוע זהב, נכון? וכתבנו עליו: 'בשביל הבת הכי שווה '  ושמנו אותו בביתן אפרודיטה בזמן שהם היו באימון חץ וקשת. כשהם חזרו הם התחילו להילחם על זה, מנסות להבין מי מהן הייתה השווה ביותר. זה היה כל כך מצחיק.

טראוויס: נעלי עקב התעופפו  מהחלונות. בנות אפרודיטה קרעו זה את בגדיו של זה והשליכו שפתון ותכשיטים. זה היה כמו עדר אלים של ברביות פראיות.

קונור: לאחר מכן הם הבינו שמתחנו אותם אז הם קיללו אותנו.

טראוויס: זה לא היה מגניב. הם קיללו אותי שיהיה לי איפור קבוע. נראיתי כמו ליצן במשך חודש.

קונור: כן. והם שמו עלי קללה, שלא משנה מה לבשתי, הבגדים שלי היו או גדולים מדי או קטנים מדי והרגשתי כמו חנון.

טראוויס: אתה תמיד חנון.

מי הייתם רוצים שיהיה בצוות שלכם בתפוס ת'דגל?

טראוויס: את אחי, כי אני צריך לפקוח עליו עין.

קונור: אחי, כי אני לא בוטח בו. אבל חוץ ממנו? כנראה ביתן ארס.

טראוויס: כן. הם חזקים וקלים לתמרון. השילוב המושלם.

מהו החלק הטוב ביותר בלהיות בביתן הרמס?

קונור: אתה אף פעם לא בודד. אני מתכוון ברצינות, ילדים חדשים תמיד באים. אז תמיד יש לך עם מי לדבר.

טראוויס: או למתוח.

קונור: או לכייס. ובקיצור אנו משפחה אחת גדולה ומאושרת.

ראיון עם:
אנבת' צייס ,
בת אתנה

אם את היית יכולה לעצב מבנה חדש למחנה החצויים מה זה יהיה?

אנבת': אני שמחה ששאלת. אנחנו זקוקים ברצינות למקדש. הנה אנחנו, ילדי האלים היוונים, ואין לנו אפילו מקדש אחד לרפואה. הייתי שמה אותו על הגבעה מדרום, והייתי מעצבת את זה כך שכל בוקר כשהשמש תזרח היא תאיר סמל של אל אחר: יום אחד עיט, הבא ינשוף. למקדש יהיו פסלים לכל האלים, כמובן, ומזבחים לקורבנות. הייתי מעצבת את זה עם אקוסטיקה מושלמת, כמו קרנגי הול( אולם קונצרטים מפורסם), ויהיה לנו קונצרטים עם לירות חלילי פאן ועוד. אני יכולה להמשיך כך עוד ועוד, אבל אתה בטח מבין את הרעיון. כירון אומר שנצטרך למכור איזה ארבעה מיליון משאיות של תותים כדי לשלם עבור פרויקט כזה, אבל אני חושבת שזה יהיה שווה את זה.

מלבד אמא שלך, מי את חושבת שהוא האל החכם ביותר או האלה במועצה האולימפית?

אנבת': וואו, תן לי לחשוב ... אממ. זה מסובך, האולימפיים אינם ידועים בדיוק בחוכמה, ואני אומרת את זה בעדינות. זאוס הוא חכם בדרכו שלו. כלומר, הוא שמר על המשפחה במשך ארבעת אלפים שנה, וזה לא קל. הרמס הוא חכם. הוא אפילו הטעה את אפולו פעם אחת על ידי גניבת הבקר שלו, ואפולו הוא לא אידיוט. תמיד הערצתי גם את ארטמיס. היא אינה מתפשרת על הדברים שהיא מאמינה בהם. היא פשוט עושה את שלה ולא מבלה הרבה זמן להתווכח עם האלים האחרים במועצה. היא מבלה יותר זמן בעולם התמותה מאשר רוב האלים, יותר מדי, וכך היא מבינה מה קורה. אבל היא לא מבינה בנים. אני מניחה שאף אחד לא מושלם.

מכל החברים החצויים שלך את מי מהם היית רוצה שיעמוד לצדך בקרב?

אנבת': הו ברור שפרסי. אין לו מתחרה בעניין הזה. כלומר ברור שהוא יכול להיות מעצבן, אבל אני תמיד יכולה לסמוך עליו. הוא אמיץ והוא לוחם טוב. בדרך כלל, כל עוד אני אומרת לו מה לעשות.

 ידוע שאת קוראת לפרסי "מוח אצה" מעת לעת, מדוע את קוראת לו כך?

אנבת ': טוב, אני לא קוראת לו כי בגלל שהוא מבריק, נכון? כלומר, הוא לא מטומטם. הוא בעצם די חכם, אבל הוא מתנהג כל כך מטומטם לפעמים. אני תוהה אם הוא עושה את זה רק כדי להרגיז אותי. יש לו גם הרבה תכונות טובות. הוא אמיץ. יש לו חוש הומור. הוא נראה טוב, אבל אל תעז להגיד לו שאמרתי את זה.

איפה הייתי? אה כן, יש לו הרבה תכונות טובות, אבל הוא כל כך ... אטום. זאת המילה. כלומר, הוא לא רואה דברים ברורים באמת, כמו איך שאנשים מרגישים, אפילו כשאתה נותן לו רמזים והוא מדבר בבוטות. מה? לא, אני לא מדברת על מישהו או משהו מיוחד! אני רק אומרת משהו כללי. למה כולם תמיד חושבים ... לא משנה, שכח מזה.

ראיון עם

 גרובר אנדרווד,

סָאטִיר

איזה שיר אתה הכי אוהב לנגן בחליל פאן שלך?

גרובר: אה, אממ - טוב, זה קצת מביך. סנאי אחד ביקש ממני לנגן לו את 'מסכת אהבה'. ובכן ... למדתי את זה ואני חייב להודות שאני נהנה לנגן את זה. בכנות, אני לא מנגן את זה רק עבור  הסנאי, זה סיפור אהבה מתוק מאוד. אני מהופנט בכל פעם שאני מנגן את זה. כך גם פרסי, אבל אני חושב שבגלל זה הוא צוחק עלי.

את מי היית מעדיף לפגוש בסמטה חשוכה - קיקלופ או את מר ד' כועס?

גרובד: אההה... מה השאלה פה בכלל? אני ... אני ... אני ... אני מעדיף לפגוש את מר ד, כמובן, כי הוא כל כך ... אה, נחמד. כן, ואה... נדיב! נדיב לנו הסאטירים. כולנו אוהבים אותו. ואני לא רק אומר את זה כי הוא תמיד מקשיב והוא היה מכה אותי לגזרים אם הייתי אומר משהו אחר.

מהו לדעתך, מהו המקום היפה ביותר בטבע בכל אמריקה?

גרובר:יש מלא פינות חמד מדהימות, אבל אני אוהב את האגם השקט בצפון מדינת ניו יורק. יפה שם מאוד, במיוחד ביום חורף! והדראידות שיש שם למעלה - וואו! אה ,רגע, חכה, אתה יכול למחוק את החלק הזה? דפנה תהרוג אותי.

האם פחיות אלומיניום זה באמת טעים?

גרובר: הסבתא הזקנה שלי הייתה אומרת, 'שתי פחיות ביום שומרות על המפלצות'. הרבה מינרלים, הרבה מילוי והמרקם נפלא. באמת, מה אתה לא אוהב את זה? טוב, אני לא יכול לעזור אם השיניים האנושיות לא בנויות לסעודה כבדה.

פרסי ג'קסון עבודת קיץ

אלים:

זאוס

אל השמים

תכונות ייחודיות:

חליפת פסים, זקן אפור קצוץ בקפידה, עיניים סוערות וברקים גדולים ומסוכנים מאוד.

היום:

בימים סוערים, אפשר למצוא אותו שוכב בחדרי כסאו בהר אולימפוס, מעל בניין האמפייר סטייט בניו יורק. לפעמים הוא מטייל בעולם בתחפושות, אז שיהיה נחמד לכולם! אתה אף פעם לא יודע מתי האדם הבא שתפגוש יהיה אל השמים.

פעם:

בימים ההם, זאוס שלט על משפחתו האולימפית הפרועה בזמן שהם נלחמו וקינאו זה בזה. זה לא שונה בהרבה מהיום, באמת. לזאוס שם תמיד עין על נשים יפות, דבר שלעתים קרובות גרם לו להסתבך עם אשתו, הרה. זאוס זרק פעם את בנה של הרה הפייסטוס מעל ראש הר אולימפוס, כי התינוק היה מכוער מדי!

פוסידון

אל הים

תכונות ייחודיות:

חולצה הוואי, מכנסיים קצרים, מכפכפים וקלשון חד.

היום:

פוסידון מטייל בחופי פלורידה, מפסיק מדי פעם לשוחח עם דייגים או לצלם תיירים. אם הוא במצב רוח רע, הוא יוצר סופת הוריקן.

פעם:

פוסידון היה תמיד בחור קודר. בימים הטובים שלו, הוא עשה דברים מגניבים כמו ליצור סוסים מקצף הים. בימיו הרעים הוא גרם לבעיות קלות כמו להריסת ערים ברעידות אדמה או טביעת ציי אוניות שלמים. אבל, היי, לאל יש זכות למזג חם, נכון?




האדס

אל השאול

תכונות ייחודיות:

חיוך מרושע, ערפל שחור (מה שהופך אותו לבלתי נראה, כך שאתה לא יכול לראות את החיוך המרושע), גלימה שחורה תפור מן נשמות הרשעים. והוא יושב על כס עצמות.

היום:

האדס לעתים נדירות עוזב את הארמון שלו בשאול, כנראה בגלל עומס תנועה על הכביש המהיר של שדות האספודל. הוא מפקח על אוכלוסייה פורחת בקרב המתים ויש לו כל מיני בעיות תעסוקה עם השדים שלו ואם רוחות הרפאים. זה שומר אותו במצב רוח רע רוב הזמן.

פעם:

האדס ידוע בעיקר בזכות הדרך הרומנטית שבה זכה לאשתו, פרספונה. הוא חטף אותה. באמת, מכיוון שאיך מישהי תירצה להתחתן מרצונה החופשי עם מישהו שחי במערה כהה מלאה זומבים כל השנה?

ארס

אל המלחמה

תכונות ייחודיות:

אופנועים, הרלי דייווידסון, משקפי שמש וגישה מסריחה.

היום:

ניתן למצוא אותו רוכב על אופנוע סביב פרברי לוס אנג'לס. הוא אחד מאותם אלים שיכול להילחם נגד עצמם בחדר ריק.

פעם:

בימים ההם, בנם זאוס והרה היה בלתי ניתן להפרדה מן המגן והקסדה. הוא נלחם לצד הטרויאנים בזמן מלחמת טרויה, אבל, בכנות,הוא היה מעורב בכל קטנה קלה, שכן בגללו זהבה אמרה לשלושת הדובים כי המיטות שלהם היו קצת לא נוחות.




אתנה

אלת החוכמה, מלחמה ,ואמנות שימושית

תכונות ייחודיות:

שיער כהה, עיניים אפורות ובולטות, בגדים רשמיים אך אופנתיים, (למעט כאשר היא נכנסת לקרב, ואז היא לובשת שריון גוף מלא). אתנה תמיד מלווה בינשוף אחד לפחות, שהוא החיה המקודשת שלה (שלמרבה המזל, מאולף. (

היום:

צפוי לאתר אתנה באוניברסיטה האמריקאית, קוראת הרצאות על ההיסטוריה הצבאית או הטכנולוגיה. היא מעדיפה אנשים שממציאים דברים שימושיים, ולפעמים היא מתגמלת אותם עם מתנות קסומות או עצה שימושית (כמו המספר שיזכה בלוטו בשבוע הבא. ) אז קדימה בואו נתחיל לעבוד על המצאה מהפכנית חדשה!

פעם:

אתנה הייתה אחת מאלות הפעילות ביותר. היא עזרה לאודיסאוס, והיא נתנה חסות לכל העיר אתונה ווידאה שהיוונים ינצחו במלחמת טרויה. החיסרון של הוא שהיא גאוותנית ויש לה מזג חם. תשאלו את ארכנה, שהפכה לעכביש על שהעזה להשוות את כישורי האריגה שלה לאתנה. אז אל תטען שאתה מתקן שירותים טוב יותר מאשר אתנה. אין לדעת למה היא תהפוך אותך.

אפרודיטה

אלת האהבה והיופי

תכונות ייחודיות:

היא ממש,אבל ממש יפה.

היום:

היא יפה יותר מאנג'לינה ג'ולי.

פעם:

היא הייתה יפה יותר מהלנה מטרויה, ובגלל יופייה, זאוס חשש שהיא תפר את השלום בין האלים ותוביל למלחמה. זאוס היה מבוהל עד כדי כך שהיא תהיה הגורם לאלימות בין האלים האחרים שהוא חיתן אותה עם הפייסטוס. עם זאת, היא בוגדת לעתים קרובות בבעלה ואף נאמר כי אפרודיטה יכולה לגרום לכל אדם להתאהב בה אם הוא פשוט יסתכל עליה. זה כוח!




הרמס

אל  הדרכים, נוסעים, סוחרים והגנבים

תכונות ייחודיות:

בגדי ספורט ונעלים אתלטיות, טלפון נייד שהופך להיות סמלו- מטה מכונף עם שני נחשים, ג'ורג' ומרתה, מלופפים סביבו.

היום:

הרמס הוא אדם קשה להשיג אותו כי הוא תמיד עסוק. כאשר הוא אינו שולח מסרים בשם האלים, הוא מנהל חברת תקשורת, שירות משלוח מהיר וכל סוג אחר של עסקים שאתה יכול לדמיין. הייתה לך שאלה על פעילותו כאל של גנבים? השאר הודעה. הוא יחזור אליך בעוד כמה אלפי שנים.

פעם:

הרמס התחיל את הקריירה שלו כאל הגנבים כשהיה רק בן יום אחד, הוא התגנב מן העריסה שלו וגנב כמה פרות מקודשות מאחיו, אפולו. אפולו כנראה היה מפוצץ את הפרחח הצעיר לחתיכות, אבל למרבה המזל הרמס פייס אותו עם כלי נגינה חדש שהוא יצר בשם "לירה". אפולו אהב את זה כל כך שהוא סלח להרמס על הכל. הלירה הפכה את אפולו לפופולרי מאוד בקרב הבנות, וזה היה יותר ממה שהוא יכול לומר על הפרות.

דיוניסוס

אל היין

תכונות ייחודיות:

ז'קט מעור נמר, מכנסי הליכה קצרים, גרביים סגולים וסנדלים, וההתנהגות של מישהו שקם מאוחר מדי.

היום:

דיוניסוס נידון למאה שנות "גמילה" כמנהל מחנה החצויים. הדבר היחיד שאל היין יכול לשתות בימים אלה הוא דיאט קולה, וזה לא עושה אותו מאושר.בדרך כלל אפשר למצוא אותו משחק פינוקל(משחק קלפים) עם קבוצה של סאטירים מבועתים על המרפסת הקדמית של הבית הגדול. אם אתה רוצה להצטרף למשחק, תהיה מוכן להימור גדול.

פעם:

דיוניסוס המציא את היין, דבר אשר שהרשים כל כך את אביו זאוס עד כי הוא הפך את דיוניסוס לאל. הבחור שהמציא מיץ שזיפים, לעומת זאת, נידון לשדות אספדול. דיוניסוס בילה בעיקר את זמנו ביוון העתיקה במשתים ובמסיבות, אבל פעם צוות של מלחים ניסה להרוג אותו, חשבו שהאל היה שיכור מדי בשביל להילחם בחזרה. דיוניסוס הפך אותם לדולפינים ושלח אותם מעבר לסיפון. המוסר השכל  של הסיפור הזה: אל תתעסקו עם אלים, אפילו אם הם שיכורים.

שונות :

סירנה


מפלצת

תכונות ייחודיות:

גוף מכוער, פנים שנראים כמו פנים של נשר, וקול יפה. (היי, זה נשמע כמו המורה שלי בבית הספר היסודי...)

היום:

הסירנות מאכלסות את ים המפלצות, שם הן מפתות מלחים למוות על ידי שירה של שירים מתוקים, משהו כמו רדיו של שנות ה -80, רק גרוע יותר.

פעם:

בימים ההם, הסירנות היו איום ממשי על תעשיית הספנות היוונית. ואז בחור חכם בשם אודיסאוס גילה שאפשר לסתום את האוזניים בשעווה ולהפליג ליד הסירנות מבלי לשמוע דבר. באופן מוזר, אודיסאוס התפרסם בזכות הישגיו האחרים, ולא כממציא שעווה באוזן.





קירקה

מכשפה

תכונות ייחודיות:

תסרוקת נהדרת, גלימה יפה, קול שירה קסום, ושרביט קטלני מתחת לשרוולה.

היום:

קירקה מפעילה ספא אופנתי על אי בים של מפלצות. תעצור שם אם אתה רוצה לעבור מהפך, אבל היזהר, שעזוב אתה לא תהיה אותו אדם, או אולי אפילו לא אותו המין.

פעם:

קירקה אהבה לשעשע מלחים. היא הייתה מקבלת אותם בחום, מאכילה אותם היטב, ואז הופכת אותם לחזירים. אודיסאוס שם קץ לתרגיל הזה על ידי אכילת עשב קסום שהסיר את השפעתה עליו, ואז שם סכין מתחת לגרונה של המכשפה עד שהפכה את חברי הצוות שלו בחזרה לבני אדם. וקירקה מיד התאהבה באודיסיאוס . לך תבין.



פוליפמוס

קיקלופ בכיר

תכונות ייחודיות:

עין אחת גדולה במרכז ראשו, נשימת בריח של כבשים, תלבושת מערות אופנתית, היגיינת שיניים גרועה.

היום:

פוליפמוס הענקי מסתובב במערה על אי נטוש, שם הוא רועה צאן ונהנה מתענוגות פשוטים, כמו אכילת איזה גיבור יווני מזדמן, שבמקרה הגיע לשם.

פעם:

פוליפמוס הענקי הסתובב במערה על אי נטוש, שם הוא רעה כבשים ונהנה מתענוגות פשוטים, כמו לאכול איזה גיבור יווני מדי פעם שבמקרה הגיע לשם. (מפלצות מסוימות לעולם אינן לומדות.)

פרסי ג'קסון וחרב האדס


חג המולד בשאול לא היה רעיון שלי.

כמו כל הדברים הרעים בחיים הכל התחיל שהייתי צריך לגשת לבחינה האנגלית המטופשת שלי. זה היה היום האחרון של סמסטר החורף בתיכון גוד, ישבתי באולם עם כל תלמידי שנה א' וניסיתי לסיים המשימה- "אני לא קורא אבל מעמיד פנים כאילו אני כן" על "שתי ערים", עד שגברת או'לירי נכנסה אל הכיתה, שהיא נובחת כמו משוגעת.

גברת או'לירי היא כלבת השאול שלי. היא מפלצת שחורה ושעירה בגודל של ג'יפ האמר, עם ניבים חדים כמו תער, טפרים מפלדה ועיניים אדומות וזוהרות. למרות המראה המפחיד היא באמת מתוקה, אבל בדרך כלל היא נשארת במחנה החצויים, והייתי קצת מופתע לראות אותה בכיתה, רומסת את עצי חג המולד ואת האלפים של סנטה.

כולם הסתכלו עליה. הייתי בטוח שהילדים האחרים יתחילו להיכנס לפאניקה ולרוץ ולצרוח, אבל הם פשוט התחילו לצחקק. ואפילו שמעתי כמה בנות אומרות: "או, חמוד! ".

המורה לאנגלית שלנו, ד"ר בורינג (אני לא צוחק, זה השם האמיתי שלו), הצמיד את משקפיו וקימט את מצחו.

"אוקיי, "אמר. "של מי הפודל?"

נאנחתי בהקלה. תודה לאל על הערפול - הערפל הקסום שמונע מבני האדם לראות את הדברים כפי שהם באמת. ראיתי אותו פועל פעמים רבות בעבר, אבל גברת או'לירי, פודל? זה היה מרשים.

"נראה, לי שזה הפודל שלי, אדוני, "אמרתי. 'מצטער! הוא בטח הלך אחרי".

מישהו מאחורי התחיל לשרוק "למרים טלה קטן". ועוד כמה ילדים הצטרפו אליו.

'מספיק!' ד"ר בורינג צעק. "פרסי ג'קסון, זו בחינה באנגלית. תעיף את הפודל שלך- "

"וואאאאף!" נביחתה של גברת או'לירי הרעידה את הכיתה. היא נענעה בזנבה, ורמסה עוד כמה גמדים. אחר כך היא כרעה על כפותיה הקדמיות ונעצה בי מבט כאילו שהיא רוצה שאני אקח אותה לטיול.

"אני אחזיר אותה הביתה, ד"ר בורינג, . ממילא גמרתי".

סגרתי את הבחינה שלי ורצתי לעבר גברת או'לירי. היא יצאה מהכיתה ואני הלכתי בעקבותיה, הילדים האחרים עדיין צוחקים וקוראים מאחורי, "תראו, פודל!

גברת או'לירי התחילה לרוץ לאורך רחוב 81 מזרח.

'תאטי!' צעקתי. 'לאן את הולכת?'

כמה הולכי רגל נעצו בי מבטים, אבל אחרי הכל זאת ניו יורק, ילד שרודף אחרי פודל לא היה כנראה הדבר המוזר ביותר שראו אי-פעם.

גברת או'לירי לא הפסיקה לרוץ ומדי פעם היא נהמה לכיווני משהו שנשמע כמו: יותר מהר חילזון. והמשיכה לרוץ. היא רצה שלושה רחובות, ועצרה בפארק קרל שורץ. כשהגעתי אליה, היא זינקה מעל גדר ברזל וקפצה לתוך קיר ענקי של שיחים מכוסים שלג.

"אוי, בחייך, "התלוננתי. לא היה לי זמן לקחת את המעיל שלי מבית הספר, וכבר התחלתי לקפוא, טיפסתי על הגדר וקפצתי לתוך השיחים הקפואים.

בצד השני היה קרחת יער - חצי דונם של דשא קפוא מוקף בעצים חשופים. גברת או'לירי רחרחה סביבה, מכשכשת בזנבה כמו משוגעת .אבל לא ראיתי שום דבר יוצא דופן. הנחל המזרחי זרם בקלילות. תריסים לבנים התנשאו מן הגגות בקווינס. מאחורי, האפר איסט סייד נראתה קרה ושקטה.

לא ידעתי למה, אבל הלב שלי התחיל לדפוק. הוצאתי את העט שלי מהכיס ופתחתי אותו. ומיד הוא גדל לחרב הארד שלי, אנקולומוס.        

גברת או'לירי הרימה את ראשה. נחיריה רעדו.

"מה זה, קטנטונת?" לחשתי.

השיחים רשרשו וצבי זהב פרץ פנימה. כשאני אומר זהב, אני לא מתכוון צהוב. לדבר הזה הייתה פרווה מתכתית וקרניים שנראו כמו ארבעה עשר קרט אמתיים. הוא הבהיק בהילה של אור זהוב, מה שהפך אותו לכמעט בהיר מכדי להביט בו. זה היה כנראה הדבר היפה ביותר שראיתי אי פעם.

גברת או'לירי ליקקה את שפתיה היא בטח עכשיו חושבת:" המבורגרים של צבי!" מיד אחרי שהוא הופיע השיחים התחילו לרשרש שוב, ודמות במעיל קפוא קפצה אל תוך קרחת היער, עם קשת דרוכה.

הרמתי את חרבי. הנערה הסתכלה לכווני - וקפאה.

"פרסי?" היא הרימה את הברדס הכסוף של מעילה. שערה השחור היה ארוך מכפי שזכרתי, אבל הכרתי את העיניים הכחולות הבהירות ואת הברדס הכסוף שסימן אותה כסגנית של ארטמיס.

"תאליה!" אמרתי. 'מה את עושה פה?'

"רודפת אחרי צבי הזהב, "היא אמרה, כאילו זה צריך להיות ברור. אה נכון זו החיה הקדושה של ארטמיס. תיארתי לעצמי שזה סימן. ו ... "היא הנהנה בעצבנות לעבר גברת או'לירי." אתה יכול להגיד לי מה זה עושה כאן?"

"זה חיית המחמד שלי - גברת או'לירי, לא!

גברת או'לירי רחרחה את הצבי, ובמיוחד לא כיבדה את המרחב האישי שלו. הצבי ניסה להרחיק אותה עם עם האף. ועד מהרה, שניהם שיחקו משחק מוזר סביב קרחת היער.

"פרסי ... "תאליה קימטה את מצחה. "זה לא יכול להיות צירוף מקרים. אתה ואני נפגשים באותו מקום באותו זמן? "

היא צדקה. לחצויים לא היו הרבה צירופי מקרים. תאליה הייתה ידידה טובה שלי, אבל לא ראיתי אותה יותר משנה, ועכשיו, פתאום, הנה היא.

"יש איזה אל שהפגיש ביננו, "שיערתי.

'כנראה.'

"טוב לראות אותך, "אמרתי.

היא חייכה אלי חיוך מפויס. "כן. אם אנחנו נצא מזה בחתיכה אחת, אני אקנה לך צ'יזבורגר. מה שלום אנבת '?

לפני שהספקתי לענות, ענן עבר מעל השמש. צבי הזהב נצץ ונעלם, והשאיר את גברת או'לירי נובחת על ערימת עלים.

הרמתי את חרבי. ותאליה דרכה את הקשת. אינסטינקטיבית עמדנו גב אל גב. כתם של חושך חלף על פני שטח היער, ונער התגלגל מתוכו לכיווננו, ונחת על הדשא.

"אוי, "הוא מלמל. כשהוא הסיר את מעיל של הטייסים שלו מעליו. ראיתי שהוא היה כבן שתים-עשרה, עם שיער כהה, ג'ינס, חולצת טריקו שחורה וטבעת גולגולת כסופה על ידו הימנית. וחרב תלויה על ירך ימין שלו.

"ניקו?" שאלתי.

עיניה של תאליה התרחבו. "האח הקטן של ביאנקה? ".

ניקו הזעיף פנים. אני בספק אם הוא אהב להיות מוכר בתור אחיה הקטן של ביאנקה. אחותו, ציידת ארטמיס, מתה לפני כמה שנים, ועדיין הייתה לו טראומה מזה.

"למה הבאתם אותי לכאן? "הוא רטן. "רגע אחד אני בבית קברות בניו אורלינס. ברגע הבא - האם זה ניו יורק? מה בשם האדס אני עושה בניו יורק? "

"לא הבאנו אותך הנה, "הבטחתי. "אנחנו ... "צמרמורת חלפה על גבי. "מישהו הביא אותנו יחד. "

'על מה אתה מדבר?'

"הילדים של שלושת הגדולים, "אמרתי. 'זאוס, פוסידון, והאדס'".

תאליה נשמה נשימה עמוקה. 'הנבואה. אתה לא חושב שקרונוס ... "

היא לא הייתה צריכה להמשיך. כולנו ידענו על הנבואה הגדולה: מלחמה מתקרבת, בין הטיטנים לאלים, והילד הבא של שלושת האלים הגדולים שיגיע לגיל שש עשרה יחליט החלטה שתציל או תהרוס את העולם. בשנים האחרונות קרונוס ניסה לתמרן כל אחד מאתנו בנפרד. עכשיו ... יכול להיות שהוא מתכנן משהו לכולנו ביחד?

האדמה רעדה. ניקו שלף את החרב שלו - להב שחור של ברזל סטיגאי. גברת או'לירי זינקה לאחור ונבחה בבהלה.

הבנתי מאוחר מדי שהיא מנסה להזהיר אותי.

האדמה נפתחה מתחתנו, ונפלנו אל תוך החשכה.

ציפיתי להמשיך ליפול לנצח, או אולי להפוך לפנקייק חצוי. אבל מצאנו את עצמנו: תאליה, ניקו ואני עומדים בגינה, שלושתנו עדיין צועקים באימה, מה שגרם לנו להרגיש די מטופשים.

"מה - איפה אנחנו?" שאלה תאליה.

הגן היה חשוך. שורות של פרחי כסף נצצו קלות, משתקפות באבני חן ענקיות שעמדו על אדמת השתילה –שהייתה עשויה מיהלומים, אבני ספיר ואבני אודם בגודל של כדור רגל. עצים התנשאו מעלינו, ענפיהם מכוסים בפריחה כתומה ופירות ריחניים. האוויר היה קריר ולח - אבל לא כמו חורף בניו-יורק. יותר כמו מערה.

"הייתי פה בעבר, "אמרתי.

ניקו תלשה רימון מעץ. "הגן של האמא החורגת שלי, פרספונה. הוא עשה פרצוף חמוץ ושמט את הפרי. "אל תאכלו כלום".

הוא לא היה צריך להזהיר אותי פעמיים. טעימה אחת מהאוכל כאן, ולעולם לא נוכל לצאת.

"תיזהרו, "אמרה תאליה.

הסתובבתי ומצאתי אותה מכוונת את הקשת שלה לעבר אישה גבוהה בשמלה לבנה.

בהתחלה חשבתי שהאשה היא רוח רפאים. שמלתה התנשפה סביבה כמו עשן. שערה הארוך והכאה צף והתפתל סביבהכאילו היה חסר משקל. פניה היו יפות אבל חיוורות.

ואז הבנתי שהשמלתה אינה לבנה. היא הייתה עשויה מכל מיני דברים משתנים - פרחים אדומים, כחולים וצהובים פורחים - אבל הם היו דהויים בצורה מוזרה. עיניה היו אותו דבר, ססגוניות, אבל דהויות, כאילו העולם התחתון יונק את כוח חייה. הייתה לי הרגשה שבעולם שלמעלה היא תהיה יפה, ממש יפה.

"אני פרספונה, "אמרה, קולה היה דק וחלש. "ברוכים הבאים לגן שלי, חצויים".

ניקו הסתיר את הרימון מתחת למגפו. 'ברוך הבא? אחרי הפעם האחרונה שהייתי כאן, יש לך את האומץ לקבל אותי? "

זזתי באי-נוחות, משום שדיבור כזה עם אל יכול לגרום לך להתפוצץ לחתיכות של אבק. "אממ, ניקו -

"זה בסדר, "אמרה פרספונה בקרירות. "הייתה לנו לאחרונה ריב משפחה קטן".

"ריב קטן?" ניקו כמעט בכה. "הפכת אותי לשן הארי!"

פרספונה התעלמה מבנה החורג. "כמו שאמרתי, אנשים, ברוכים הבאים לגינה שלי".

תאליה הנמיכה את הקשת. "את שלחת את צבי הזהב?"

"וגם את הצל שאסף את ניקו, "הודתה האלה.

"את שלחת גם את גברת או'לירי? "שאלתי.

פרספונה משכה בכתפיה. "היא יצור של העולם התחתון, פרסי ג'קסון. פשוט שתלתי במוחה איזה רעיון משוגע שיהיה כיף להוליך אותך לפארק. היה צורך להביא שלושה ביחד.

'למה?' שאלתי.

פרספונה התבוננה בי, והרגשתי כאילו פרחים קטנים וקרים פורחים בבטני.

"ללורד האדס יש בעיה, "היא אמרה. "ואם אתה יודע מה טוב בשבילך, אתה תעזור לו".

ישבנו על מרפסת אפלה המשקיפה על הגן. המשרתות של פרספונה הביאו לנו אוכל ושתייה, אבל אף אחד מאתנו לא נגע בהם. המשרתות היו יפות, מלבד העובדה שהן היו מתות. הם לבשו שמלות צהובות, עם ראשי זית. עיניהם היו חלולות, והן דיברו בגוונים מחרידים

פרספונה התיישבה והסתכלה בנו. "אם זה היה באביב, הייתי יכולה לברך אתכם כראוי בעולם שמעל. בחורף זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות. "

היא נשמעה מרירה. אחרי כל אלפי השנים האלה, אני מניח שהיא עדיין התמרמרה לחיות עם האדס חצי שנה. היא נראתה כה חיוורת ודהויה, כמו תצלום ישן של אביב.

היא פנתה אלי כאילו קראה את מחשבותי. "האדס הוא בעלי ואדוני, חצוי. אני אעשה הכל למענו. אבל במקרה זה אני זקוקה לעזרתך, ומהר. זה בעניין חרבו של האדס. "

ניקו קימט את מצחו. "לאבא שלי אין חרב. הוא משתמש רק בשרביט הקרב, ובקסדת האופל שלו ".

"לא הייתה לו חרב, "תיקנה פרספונה.

תאליה התפרצה. "הוא מייצר לעצמו נשק חדש? בלי רשותו של זאוס?

אלת האביב החוותה בידה לכיוון השולחן. מעליו נוצרה תמונה: שלדים עבדו מעל אש של להבות שחורות, הם עבדו עם פטישים מעוצבים בצורת גולגלת בכדי להתיך את הברזל לצורת חרב.

"מלחמה עם הטיטאנים בפתח, "אמרה פרספונה. "האדס חייב להיות מוכן."

"אבל זאוס ופוסידון לעולם לא ירשו להאדס ליצור נשק חדש!" תאליה מחתה. "זה יפר את הסכם חלוקת הכוח שלהם".

פרספונה נענעה בראשה. "את מתכוונת שזה יהפוך את האדס לחזק? תאמיני לי, בתו של זאוס, לאדון המתים אין שום תוכניות מרושעות נגד אחיו. הוא ידע שהם לעולם לא יבינו, ולכן הוא הכין את החרב בסתר.

התמונה מעל השולחן התבהרה. זומבי הרים את הלהב, שעדיין היה זוהר. משהו מוזר היה מקובע בבסיס - לא פנינה. יותר כמו…

"זה מפתח?" שאלתי.

ניקו התנשף. "המפתחות של האדס? ".

"היי חכה, "אמרה תאליה. "מה זה המפתחות של האדס?"

פניו של ניקו נראו אפילו חיוורים יותר מאלה של אימו החורגת. "יש סט של מפתחות זהב שיכולים לנעול או לשחרר את המוות. לפחות ... זאת האגדה ".

"זה נכון, "אמרה פרספונה.

"איך נועלים ומשחררים את המוות? "שאלתי.

"למפתחות יש כוח לכלוא נשמה בעולם התחתון, "אמרה פרספונה. "או לשחרר אותו."

ניקו בלעה את רוקו. "אם אחד המפתחות האלה נקבע בחרב -"

"המפתח יכול להחיות את המתים, "אמרה פרספונה, "או להרוג כל יצור חי ולשלוח את נשמתו לעולם התחתון וכל זאת זה רק על ידי מגע קל בלבד".

כולנו שתקנו. המזרקה גרגרה בפינה. משרתות ריחפו סביבנו, מציעות מגשי פירות וממתקים שיכלאו אותנו בעולם התחתון לנצח.

"זאת חרב מרושעת, "אמרתי לבסוף.

"זה יהפוך את האדס לבלתי ניתן לעצירה, "הסכימה ת'אליה.

"אז את מבינה, "אמרה פרספונה, "למה את צריכה לעזור להחזיר את זה בחזרה."

בהיתי בה. "אמרת להחזיר אותו בחזרה?"

עיניה של פרספונה היו יפות ורציניות, כמו פרחים פורחים. "הלהב נגנב לפני שסיימו להכין אותו. אני לא יודעת איך, אבל אני חושדת בחצוי, משרת של קרונוס. אם הלהב יפול לידיו של קרונוס -

תאליה קמה על רגליה. "הלהב נגנב!? כמה טיפשים אתם יכולים להיות? לקרונוס יש כנראה את זה עכשיו!

החצים של תאליה הפכו לורדים ארוכים. הקשת שלה הפכה לגפן מעוטרת בפרחים לבנים וזהב.

"תיזהרי, ציידת, "הזהירה פרספונה. "אולי אביך הוא זאוס, ואת סגנית של ארטמיס, אבל את לא מדברת אלי בחוסר כבוד בארמון שלי".

תאליה חרקה את שיניה. "תני לי ... חזור ... קשת ... שלי."

פרספונה נופפה בידה. והקשת והחצים השתנו למצבם הרגיל. "עכשיו, שבי והקשיבי. החרב לא יכולה לעזוב את העולם התחתון. לורד האדס השתמש במפתחות שנשארו לו כדי לסגור את השאול. שום דבר לא נכנס או יוצא עד שהוא מוצא את החרב, והוא משתמש בכל כוחו כדי לאתר את הגנב. "

תאליה התיישבה בחוסר רצון. "אז בשביל מה את צריכה אותנו? ".

"החיפוש אחר הלהב צריך להישמר בסוד, "אמרה האלה. "נעלנו את הממלכה, אבל לא הודענו מדוע, וגם משרתים של האדס לא מצטרפים לחיפוש. הם לא צריכים לדעת שהלהב נגנב עד שהעניין הזה יגמר. אבל אין ספק שהם יודעים שמשהו קורה. "

"אם הם יחשבו שהאדס נמצא בצרות, הם עלולים לנטוש אותו, "ניקו ניחש. "ולהצטרף לטיטאנים."

פרספונה לא ענתה, אבל אם אלה יכולה להיראות עצבנית, היא הייתה. "הגנב חייב להיות חצוי. אין בן אלמוות שיכול לגנוב נשק אחר של בן אלמוות אחר ישירות. אפילו קרונוס חייב לציית לחוק העתיק הזה. יש חצוי למטה איפשהו. וכדי לתפוס חצוי אחד ... נשתמש בשלושה.

'למה אנחנו?' שאלתי.

"אתם הילדים של שלושת הגדולים, "אמרה פרספונה. "מי יכול לעמוד בפני שלושתכם ביחד? חוץ מזה, כאשר נסיים לייצר נשק בשביל האדס, תוכלו לשלוח הודעה אולימפוס. זאוס ופוסידון לא ימחו כנגד הנשק החדש של האדס אם הוא יינתן לו על ידי ילדיהם. זה יראה שאתם סומכים על האדס '.

"אבל אני לא בוטחת בו, "אמרה תאליה.

"נכון, "אמרתי. "למה אנחנו צריכים לעשות משהו בשביל האדס, ועוד הרבה פחות לתת לו נשק-על? נכון, ניקו?

ניקו בהה בשולחן. אצבעותיו נקשו על להב הסטיגאי השחור שלו.

"ניקו"?.

נדרשה לו שנייה בשביל לענות לי. "אני חייב לעשות את זה, פרסי. הוא אבא שלי.'

"אה, אין סיכוי, "מחתה תאליה. "אתה לא יכול להאמין שזה רעיון טוב!"

"הייתם מעדיפים שהחרב תישאר בידי קרונוס? ".

היה בזה משהו.

"הזמן מבזבז, "אמרה פרספונה. "לגנב יכולים להיות שותפים בעולם התחתון, והוא יחפש יציאה".

. "חשבתי שאמרת שהממלכה נעולה."

"שום בית סוהר אינו אטום לגמרי, אפילו לא עולם השאול. הנשמות תמיד מוצאים דרכים חדשות החוצה מהר יותר מאשר שהאדס יכול לסגור אותם. אתה חייב להחזיר את החרב לפני שהוא עוזב את הממלכה שלנו, או שהכל אבוד. "

"גם אם נרצה לעזור להאדס, "אמרה תאליה, "איך נוכל למצוא את הגנב הזה?".

על השולחן עמד אגרטל שבתוכו היה פרח צהוב חולני עם כמה עלים ירוקים. הפרח צמח לצדדים, כאילו הוא ניסה למצוא את השמש.

"הוא ינחה אותכם, "אמרה האלה.

"פרח קסום?" שאלתי.

"הפרח תמיד יפנה לכיוון הגנב. ומתי שהגנב יתקרב ליציעה, עלי הכותרת יפלו.

בדיוק לפי אות, עלה כותרת צהוב הפך אפור ורפרף אל הקרקע.

"אם כל עלי הכותרת יפלו, "אמרה פרספונה, "הפרח מת. זה אומר שהגנב הגיע ליציאה ושנכשלתם ".

הצצתי בתאליה. היא לא נראתה מתלהבת מדי מכל העניין עם הגנב והפרח. ואז הסתכלתי על ניקו. זיהיתי את הבעת פניו. ידעתי איך זה לרצות להפוך את אבא שלך לגאה, גם אם זה ממש קשה.

ניקו עמד לעשות את זה, אתנו או בלעדינו. ולא יכולתי לתת לו ללכת לבד.

"תנאי אחד, "אמרתי לפרספונה. "האדס יצטרך להישבע בנהר סטיקס שהוא לעולם לא ישתמש בחרב הזאת נגד האלים".

האלה משכה בכתפיה. "אני לא האדס, אבל אני בטוח שהוא יעשה את זה - כתשלום על העזרה שלכם."

עלה כותרת נוסף נפל מהפרח.

פניתי אל תאליה. "אני אחזיק את הפרח בזמן שאת תכסחי את הגנב?"

היא נאנחה. 'בסדר גמור. בוא נלך לתפוס את הזבל הזה. "

העולם התחתון לא נכנס לרוח חג המולד. כשעשינו את דרכנו אל שדות האספודל, הוא נראה פחות או יותר כמו בביקורי הקודם - מדכא מאוד. דשא צהוב ועצי צפצפה מנומרים נמשחו לנצח. רוחות שוטטו ללא מטרה על פני הגבעות, הגיעו משום מקום ולא הגיעו לשום מקום, מפטפטים זה עם זה ומנסים להיזכר מי הם היו בחיים. גבוה מעלינו, תקרת המערה נצצה באפלולית.

נשאתי את הפרח, מה שגרם לי להרגיש מטופש למדי. ניקו הוביל את הדרך מכיוון שהלהב שלו יכול היה לפלס את דרכו דרך כל קהל של מתים. תאליה בעיקר רטנה שהיא טובה יותר מדי בשביל לצאת למסע עם כמה בחורים.

"האם פרספונה נראית קצת מתוחה?" שאלתי.

ניקו פילס את דרכו דרך אספסוף של רוחות רפאים, והזיז אותם אחורה עם חרב שלו. "היא תמיד מתנהגת ככה כשאני בסביבה. היא שונאת אותי.'

"אז למה היא הכניסה אותך למסע? "שאלתי.

"כנראה זה היה הרעיון של אבא שלי." הוא נשמע כאילו הוא רוצה שזה יהיה נכון.

נראה לי מוזר שהאדס שלח אותנו בעצמו למשימה. אם החרב הזאת היתה כל כך חשובה לו, למה הוא נתן לפרספונה להסביר לנו מה לעשות? בדרך כלל אלים אוהבים לאיים על חצויים באופן אישי.

ניקו המשיך ללכת. לא משנה כמה רוחות היו לפניו.

"הוא נוח עם המון זומבים, "הודתה תאליה. "אני חושבת שאני אקח אותו בפעם הבאה שאני אלך לקניון".

היא לפתה את הקשת בחוזקה, כאילו שהיא חוששת שהיא תהפוך שוב לגפן. היא לא נראתה מבוגרת מכפי שהייתה בשנה שעברה, ופתאום עלה על דעתי שהיא לעולם לא תזדקן שוב, כי היא ציידת. וזה אומר שאני מבוגר ממנה. מוזר.

"ובכן, "אמרתי, "איך את מסתדרת עם האלמוות?" שאלתי.

היא גלגלה את עיניה. "זה לא אלמוות מוחלט, פרסי. אתה יודע את זה. אנחנו עדיין יכולים למות בקרב. זה פשוט ... אנחנו אף פעם לא מזדקנים או חולים, אז אנחנו חיים לנצח, בהנחה שאנחנו לא נקרעים לחתיכות על ידי מפלצות. "

'ותמיד יש סכנה'.

'תמיד.' היא הביטה סביבה, והבנתי שהיא סורקת את פניהם של המתים.

"אם את מחפשת את ביאנקה, "אמרתי בשקט, בשביל שניקו לא ישמע אותי, "היא תהיה באליסיום. היא מתה מוות של גיבורים.

"אני יודעת, "סיננה תאליה לעברי. "זה לא זה, פרסי. אני פשוט ... לא חשוב. "

צמרמורת עברה בי. נזכרתי שאמה של תאליה מתה בתאונת דרכים לפני כמה שנים. הם מעולם לא היו קרובים, אבל תאליה מעולם נפרדה ממנה. אם הצל של אמה היה משוטט כאן למטה - אין פלא שתאליה הייתה לחוצה.

"אני מצטער, "אמרתי.

עינינו נפגשו, וקיבלתי את ההרגשה שהיא הבינה. הבעת פניה התרככה. 'זה בסדר. בואו רק נגמור עם זה. "

עלה כותרת נוסף נפל מהציפורן כשצעדנו הלאה.

לא הייתי מאושר כשהפרח הצביע לעבר שדות הענישה. קיוויתי שנגיע לאליסיום כדי שנוכל להסתובב בין האנשים היפים ומסיבות, אבל לא. נראה שהפרח אוהב את החלק הקשה ביותר, המרושע ביותר, של העולם התחתון. קפצנו מעל נחל לבה ופסענו את דרכנו במקום שאחראי על עינויים נוראים. אני לא אתאר אותם כי אחרת תאבד לגמרי את התיאבון שלך, אבל הצטערתי שאין לי אטמי אוזניים כדי לסגור את הצרחות ברקע ואת המוסיקה של 1980.

הפרח הצביע את על גבעה משמאלנו.

"שם למעלה, "אמרתי.

תאליה וניקו עצרו. הן היו מכוסים פיח מההליכה בשאול. אני כנראה לא נראתי הרבה יותר טוב.

קול רם נשמע מן העבר השני של הגבעה: בום! בום! בום! , כאילו מישהו גרר מכונת כביסה. הגבעה רעדה וגבר צעק קללות.

תאליה הביטה בניקו. "זה מה שאני חושבת שזה?"

"כנראה, "אמר ניקו.

לפני שיכולתי לשאול למה הוא מתכוון, הוא הוליך אותנו אל ראש הגבעה.

הבחור בצד השני לא היה יפה, והוא לא היה מאושר. הוא נראה כמו אחת מאותן בובות טרולים עם עור כתום, בטן גדולה, רגליים וזרועות כחושות, וחגורה גדולה סביב חזהו. שערו המלאכותי נדבק לבטנו. הוא הסתובב, קילל ודחף סלע שהיה גדול פי שניים ממנו.

"אני לא!" הוא צרח. 'לא לא לא!' ואז הוא השליך שורה של מילים בכמה שפות שונות. אם היה לי רבע דולר על כל קללה שהוא אמר, היה לי בערך חמש מאות דולר.

הוא החל להתרחק מן הסלע, אבל אחרי שלושה מטרים הוא עצר, כאילו כוח בלתי נראה משך אותו. הוא התנודד בחזרה אל הסלע והחל להטיח בו את ראשו.

'בסדר!' הוא צרח. "בסדר, תקולל!

הוא שיפשף את ראשו ומלמל עוד כמה מילים. "אבל זאת הפעם האחרונה. אתה שומע אותי?'

"סיזיפוס! ניקו אמר.

איש הטרולים הרים את מבטו בהפתעה. וטיפס מאחורי הסלע שלו. 'לא! אתם לא תשטו בי עם התחפושות האלה! אני יודע שאתם האירנות! "

"אנחנו לא אירנות, "אמרתי. 'אנחנו רק רוצים לדבר'.

'לכו מפה!' הוא צווח. "פרחים לא יעשו את זה יותר טוב. זה מאוחר מדי להתנצל!'

"תראה, "אמרה תאליה, "אנחנו רק רוצים -

"לה לה לה!" הוא צעק. 'אני לא מקשיב!'

שיחקנו איתו תופסת מסביב לסלע עד שלבסוף תאליה, שהייתה המהירה ביותר, תפסה את הזקן בידה.

"תפסיקו!" הוא ייבב. "יש לי סלעים לדחוף. סלעים לדחוף!

'אני אדחף את הסלע שלך!' תאליה הציעה. "ואתה תסתום תשתוק ותדבר עם החברים שלי." ".

סיזיפוס הפסיק להילחם. - את תדחפי את הסלע שלי?

"זה יותר טוב מלהביט בך." תאליה העיפה בי מבט. "תהיה מהיר בקשר לזה". ואז דחפה את סיזיפוס לעברנו.

היא הניחה את כתפה על הסלע והחלה לדחוף אותו אט אט במעלה הגבעה.

סיזיפוס הזעיף את מבטו בחשדנות. הוא צבט את אפי.

"אי!" אמרתי.

"אז אתה באמת לא אירנה, "אמר בתמיהה. "למה אתה מחזיק פרח?"

"אנחנו מחפשים מישהו, "אמרתי. "הפרח עוזר לנו למצוא אותו."

"פרספונה!" הוא ירק באוויר. "זה אחד ממכשירי המעקב שלה, לא?" הוא גחן לפנים, ואני קלטתי ניחוח לא נעים של בת שחי זקן. "הערמתי עליה פעם, את יודעת. אני עבדתי על כולם.

הבטתי בניקו. "תרגום?"

"סיזיפוס רימה את המוות, "הסבירה ניקו. "קשר תחילה את ת'אנוס, קוצר הנשמות, כך שאף אחד לא יכול למות. ואז, כאשר תנטוס השתחרר ועמד להרוג אותו, סיזיפוס אמר לאשתו לא לעשות את טקסי ההלוויה הנכונים כדי שלא יוכל לנוח בשלום. מותר לי לקרוא לך סיזי?

'לא!'

"סיזי רימה את פרספונה בכך שתיתן לו לחזור אל העולם כדי לרדוף את אשתו. והוא לא חזר.

הזקן קרקר. "עוד שלושים שנה נשארתי בחיים לפני שהם סוף סוף מצאו אותי!

תאליה כבר הייתה במחצית הדרך במעלה הגבעה. היא חרקה את שיניה ודחפה את הסלע בגבה. הבעת פניה אמרה, תזדרז!

"אז זה העונש שלך, "אמרתי לסיזיפוס. "גלגול סלע במעלה גבעה לתמיד. האם זה היה שווה את זה?'

"נסיגה זמנית!" סיזיפוס אמר. "אני אברח מכאן בקרוב, וכשאני אעשה את זה, הם יצטערו!

"איך היית יוצא מהעולם התחתון?" שאלה ניקו. "זה נעול, אתה יודע."

סיזיפוס חייך ברשעות. "זה מה שהאחר שאל."

הבטן שלי התהדקה. "מישהו אחר שאל את עצתך? "שאלתי.

"בחור צעיר כועס, "נזכר סיזיפוס. "לא מנומס מאוד. הצמיד לי חרב לגרון. ולא הציע לגלגל את הסלע שלי בכלל".

'מה אמרת לו?' אמרה ניקו. 'מי זה היה?'

סיזיפוס עיסה את כתפיו. הוא העיף מבט אל תאליה, שכמעט עמדה בראש הגבעה. פניה היו אדומים בהירים וזרועים זיעה.

"הו ... קשה לומר, "אמר סיזיפוס. "אף פעם לא ראיתי אותו קודם. הוא נשא חבילה ארוכה עטופה בבד שחור. סקי, אולי? את חפירה? אולי אם תחכה פה, אני יכולה ללכת לחפש אותו ... "

'מה אמרת לו?' תבעתי.

- לא זוכר.

ניקו שלף את חרבו. ברזל סטיגאי קריר באוויר חם והיבש של השאול. 'תנסה להתאמץ להיזכר יותר.'

הזקן התכווץ. "איזה מין אדם נושא חרב כזאת?"

"בן של האדס, "אמר ניקו. "עכשיו תענה לי!"

הצבע התרוקן מפניו של סיזיפוס. "אמרתי לו לדבר עם מלינו! תמיד יש לה מוצא! "

ניקו הנמיכה את חרבו. יכולתי לראות שהשם מלינו הטריד אותו. 'בסדר. איך נראה החצוי הזה?

"אממ ... היה לו אף, "אמר סיזיפוס. 'פה. עין אחת ו -

'עין אחת?' קטעתי אותו. "היה לו רטייה?"

"אה ... אולי, "אמר סיזיפוס. "היה לו שיער על הראש. ו ... "הוא השתנק והביט מעבר לכתפי. 'הנה הוא!'

נפלנו בפח.

ברגע שהסתובבנו, סיזיפוס המריא. 'אני חופשי! אני חופשי! אני - אחח! " שלושה מטרים מן הגבעה הוא פגע בקצה הרצועה הבלתי נראית שלו ונפל על גבו. ניקו ואני תפסנו את זרועותיו וגררנו אותו במעלה הגבעה.

'תקוללו!' הוא קילל ביוונית עתיקה, בלטינית, באנגלית, בצרפתית ובכמה שפות אחרות שלא זיהיתי. "אני לעולם לא אעזור לכם! לכו לעזאזל!

"אנחנו כבר שם, "מילמל ניקו.

"מלפניכם!" צעקה תאליה.

הרמתי את עיני ואולי השתמשתי בכמה קללות. הסלע קיפץ היישר לעברנו. ניקו קפץ בכיוון אחד. ואני קפצתי לכוון השני. סיזיפוס צעק. איכשהו הוא יישר את עצמו ועצר את הסלע לפני שהספיק לדרוס אותו. אני מניח שהיה לו הרבה תרגול.

"קחו את זה שוב!" הוא ייבב. 'אנא. אני לא יכול להחזיק אותו. "

"לא עוד, "התנשמה תאליה. 'אתה ברשות עצמך.'

הוא קילל אותנו בשפה הרבה יותר צבעונית. היה ברור שהוא לא יעזור לנו יותר, ולכן השארנו אותו לעונשו.

"המערה של מלינו שם, "אמר ניקו.

"אם לבחור הגנב הזה יש עין אחת, "אמרתי, "זה יכול להיות אית'ן נקמורה, בנה של נמסיס. ההוא ששחרר את קרונוס".

"כן אני יודע, "אמר ניקו. "אבל אם אנחנו מתמודדים עם מלינו, יש לנו בעיות גדולות יותר.'

כשהתרחקנו, צעק סיזיפוס, "בסדר, אבל זאת הפעם האחרונה. אתה שומע אותי? פעם אחרונה!'

תאליה רעדה.

'את בסדר?' שאלתי אותה.

"אני מניחה ... "היא היססה. "פרסי, זה מפחיד, כשהגעתי לפסגה, חשבתי שיש לי את זה. חשבתי, זה לא כל כך קשה. אני יכול להזיז את הסלע להישאר. וכשזה התגלגל למטה, כמעט התפתיתי לנסות שוב. חשבתי שאני יכולה לעשות את זה בפעם השנייה.

היא הביטה לאחור בעגמומיות.

"בואי, "אמרתי לה. "ככל שנצא מכאן מוקדם יותר, .

הלכנו זמן רב שנראה כמו נצח. שלושה עלי כותרת נוספים נפלו מן הפרח, ופירוש הדבר שהוא היה עכשיו חצי מת באופן רשמי. הפרח הצביע על מספר גבעות אפורות משוננות שנראו כמו שיניים, כך שצעדנו בכיוון ההוא מעל מישור של סלע וולקני.

"יום נעים לטיול, "מלמלה תאליה. "הציידות בטח משתגעות עכשיו באיזה יער.

תהיתי מה עושה המשפחה שלי. אמי ואבי החורג, פול, הם בטח מודאגים כשלא חזרתי מבית הספר, אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה. הם ידעו די מהר שאני נמצא במסע כלשהו.

"אז מי זה מלינו?" שאלתי, מסה לשנות נושא.

"סיפור ארוך, "אמר ניקו. "סיפור ארוך, מפחיד מאוד".

עמדתי לשאול למה הוא מתכוון כאשר תאליה צעקה. 'תשלפו כלי נשק!'

שלפתי את חרבי. אני בטוח שנראיתי מפחיד עם עציץ פרחים ביד השנייה, ניקו שלף את חרבו.

עמדנו גב אל גב.

'מה זה?' לחשתי.

נראה שהיא מקשיבה. ואז התרחבו עיניה. טבעת של תריסר דמויות התגשמה סביבנו.

הם היו נשים שהורכבו מחלקים דמויי אנושיים. תווי פניהם היו מחודדים ופרוותיים, עם ניבים ועיניים בולטות. פרווה אפורה ושריון ישן כיסה את גופם. היה להם ידיים מצוקמקות וציפורניים ארוכות וחדות, כנפיים עבות שצמחו מגבם ורגלים קשות. הם היו נראים מצחיקים, פרט לזוהר הרצחני בעיניהם.

"קרס, "אמר ניקו.

'מה?' שאלתי.

"רוחות בשדה הקרב. הם אוכלים אלים מתים.

"הו, נהדר, "אמרה תאליה.

"לכו!" ניקו פקד על השדים. "בן האדס פוקד עליכם!"

השדות ליחששו בינהם. פיותיהם הקציפו. והם העיפו מבט חושש בנשק שלנו, אבל קיבלתי את ההרגשה שהשדות לא התרשמו מהפקודה של ניקו.

"עוד מעט יובס האדס, "אמר אחד מהם. "האדון החדש שלנו ייתן לנו חופש!

ניקו מצמץ. "אדון חדש?"

השד הראשי נעלם. ניקו היה כל כך מופתע ולא הגיב השד כמעט קצץ אותו לחתיכות, אבל תאליה ירתה חץ אל תוך פניו המכוערים, והיצור התפורר.

השאר תקפו. תאליה שמטה את הקשת שלה ושלפה את הסכינים. התכופפתי ממש רגע לפני שהחרב של ניקו שרקה מעל ראשי, חותכת שדה לחצי. חתכתי ודקרתי שלושה או ארבעה שדות, אבל היו הרבה מהם.

'יאפטוס ימחץ אותך! '. צעק אחד.

'מי?' שאלתי. ואז שיספתי אותה בחרב שלי. הערה עצמית: שדים שהתאדו לא יכולים לענות על שאלות.

ניקו הצטיין הרבה יותר ממני. חרבו השחורה ספגה את הגוף שלהם כמו שואב אבק, וככל שהרס יותר, האוויר נעשה יותר קר. תאליה הפילה שד על גבו, דקרה אותו ושיספה עוד אחד בסכין השנייה שלה אפילו בלי להסתובב.

פתאום משהו קפץ עלי מאחורה

"מות בכאב, בן תמותה! לפני שיכולתי להרים את חרבי להגנה, טפרים של שד חתכו את כתפי. אם הייתי לובש שריון, לא הייתה בעיה, אבל עדיין הייתי במדי בית ספר. ציפורניו חתכו את חולצתי וקרעו את עורי. כל הצד השמאלי שלי התנפח מכאב.

ניקו בעט במפלצת ודקר אותה. כל מה שיכולתי לעשות הוא להתמוטט ולהתכרבל לתוך כדור, בנסיון לסבול את הכאב הנוראי.

הקרב הסתיים. תאליה וניקו ניגשו אלי.

"אל תדאג, פרסי, "אמרה תאליה. 'אתה תהיה בסדר.' אבל הרטט בקולה אמר לי שהפצע רע. ניקו נגע בו וצרחתי מכאב.

ניקו פתח בקבוק של נקטר וטפטף אותו על כתפי. זה היה מסוכן - לא כל חצוי יכול לעמוד בלגימה אחת של החומר הזה - אבל מיד הכאב הוקל. יחד, ניקו ותאליה חבשו את הפצע תוך כדי שאני נע בין אובדן לתת הכרה.
לא יכולתי להגיד כמה זמן חלף, אבל הדבר הבא שאני זוכר זה ששכבתי על סלע. כתפי הייתה חבושה. תאליה נתנה לי ריבועים זעירים של אמברוסיה בטעם שוקולד.

'השדים'? מלמלתי.

"תעמוד, "תאליה אמרה. "דאגתי לך לרגע, פרסי, אבל אני חושבת שתצליח לעבור את זה".

ניקו כרע לצידנו. הוא לקח את הפרח במקומי. רק חמישה עלי כותרת עדיין היו עליו.

"השדים יחזרו, "הזהיר. הוא הסתכל על כתפי בדאגה. " הפצע ... הקרס הם רוחות של מחלה ומגיפה. אנחנו יכולים להאט את הזיהום, אבל בסופו של דבר תצטרך ריפוי רציני. אני מתכוון לריפוי של אל. אחרת…'

הוא לא סיים את לדבר.

'אני אהיה בסדר.' ניסיתי להתיישב ומיד הרגשתי בחילה.

"חכה, "אמרה תאליה. "אתה צריך מנוחה לפני שאתה יכול לזוז."

'אין זמן.' הבטתי בפרח. "אחד השדים הזכיר את יאפטוס. לפי מה שאני זוכר הוא טיטאן, נכון?

תאליה הנהנה באי-נוחות. "אחיו של קרונוס, אביו של אטלס. הוא היה ידוע כטיטאן של המערב. פירוש השם שלו הוא "המבתר", כי זה מה שהוא אוהב לעשות לאויביו. הוא הוטל לתוך טרטרוס יחד עם אחיו. והוא אמור להישאר שם למטה.

"אבל האם חרב האדס יכולה לבטל את המוות?" שאלתי.

",כן "אמר ניקו, "ואולי היא יכולה גם להוציא את המקוללים מטרטרוס. אנחנו לא יכולים לתת להם לנסות."

"אנחנו עדיין לא יודעים מי הם, "אמרה תאליה.

"חצוי הדם עובד בשביל קרונוס, "אמרתי. "אולי איתן נקמורה. והוא מתחיל לגייס לצדו עוזרים - כמו הקרס שבהם נפגשנו קודם. השדים חושבים שאם קרונוס ינצח במלחמה, יהיה להם יד חופשית יותר".

"הם בטח צודקים, "אמרה ניקו. "אבי מנסה לשמור על שיווי המשקל. הוא מרסן את הרוחות האלימות. אם קרונוס מינה אחד מאחיו להיות אדון השאול -

"כמו יאפטוס, "אמרתי.

"- אז השאול יהיה הרבה יותר גרוע," אמרה ניקו. "הקרס יאהב את זה. כך גם מלינו.

"עוד לא סיפרת לנו מי זאת מלינו.

ניקו נשך את שפתו. "היא אלת רוחות הרפאים - אחת המשרתות של אבי. היא מפקחת על המתים שמהלכים על האדמה. וכל לילה היא עולה מן השאול כדי להבעית בני תמותה.

"יש לה נתיב משלה לעולם העליון?"

ניקו הנהנה. "הוא אף פעם לא חסום. בדרך כלל, אף אחד לא היה חושב אפילו על הסגת גבול במערה שלה. אבל אם זה חצוי הוא יהיה אמיץ מספיק כדי לעשות עסקה איתה -

"והוא יוכל לצאת מן השאול, "השלימה תאליה. "ולקחת את החרב לקרונוס".

"והוא ישתמש בה כדי להוציא את אחיו מטרטרוס, "שיערתי. "ואנחנו נהיה בצרות גדולות".

נאבקתי על רגלי. גל של בחילה כמעט גרם לראיה שלי להשחיר, אבל תאליה תפסה אותי.

"פרסי, "אמרה, "אתה לא במצב -".

'אני חייב להיות.' התבוננתי בעלה כותרת נוספת שנפל מן הפרח. עוד ארבעה עלים שנופלים והגיע יום הדין. "תן לי את הפרח. אנחנו צריכים למצוא את המערה של מלינו.

כשהלכנו, ניסיתי לחשוב על דברים חיוביים: שחקני הכדורסל האהובים עלי, השיחה האחרונה שלי עם אנבת ', מה אמא שלי תכין לארוחת ערב חג המולד – כל דבר מלבד הכאב. ובכל זאת, זה הרגיש כאילו נמר בעל שיניים חדות וחרטום מוזר נושך את הכתף שלי. אני לא יועיל הרבה בקרב. קיללתי את עצמי על שלא נזהרתי מספיק. היה אסור לי להיפצע.

הייתי כל כך עסוק בלרחם על עצמי שלא שמתי לב לקול של המים שזרמו כמה עשרות מטרים מלפנינו עד שניקו אמר,' או או'.

במרחק של כחמישה-עשר מטרים לפנינו, זרם כהה בערוץ של סלע וולקני. ראיתי כבר את נהר סטיקס, וזה לא נראה שזה הוא. הוא היה צר ומהיר, והמים היו שחורים כמו דיו. אפילו הקצף נצבע בשחור. הגדה הרחוקה היתה רק במרחק של עשרה מטרים מן הגדה השניה, אבל זה היה רחוק מכדי לקפוץ, ולא היה גשר.

"הנהר לטה". ניקו קילל ביוונית עתיקה. "לעולם לא נצליח לעבור אותו.

הפרח הצביע על הצד השני - לעבר הר קודר ושביל שמוליך אל מערה. מעבר להרים נראו חומות השאול שהיו נראים כמו שמים שחורים. לא חשבתי שלשאול יש גבול, אבל ככה זה נראה.

"צריך לעבור דרכו, "אמרתי.

תאליה כרעה ליד הגדה.

"זהירות!" אמר ניקו. "זה נהר השכחה. אם טיפה אחת של מים תיפול עליך, אתה תשכח מי אתה.

תאליה נסוגה לאחור. 'אני מכירה את המקום הזה. לוק סיפר לי עליו פעם. הנשמות נוהגות לבוא לכאן אם הם בוחרות להיוולד מחדש, והנהר גורם להם לשכוח לגמרי את חייהם הקודמים.

ניקו הנהנן. "שחיה במים והמוח שלך יימחק לגמרי. אתה תהיה כמו תינוק שזה עתה נולד.

תאליה בחנה את הגדה הנגדית. "אני יכול לירות חץ על פני המים, אולי הוא יתפס על אחד הסלעים."

"אתה רוצה לסמוך על חבל לא קשור שיעביר אותך בבטחה?" שאל ניקו.

תאליה קימטה את מצחה. 'אתה צודק. זה עובד בסרטים, אבל ... לא. אתה יכול לזמן כמה אנשים מתים שיעזרו לנו? "

"אני יכול, אבל הם היו יופיעו רק על צדי הנהר. מים זורמים פועלים כמחסום כנגד המתים. הם לא יכולים לחצות אותו ".

.התכווצתי מכאב "איזה מין חוק מטופש זה?"

'היי, אני לא המצאתי את זה'. הוא בחן את פני. "אתה נראה נורא, פרסי. אתה צריך לשבת '.

"אני לא יכול. אתה זקוק לי בשביל לעבור את הנהר.

'איל אתה יכול לעזור?' שאלה תאליה. – 'אתה בקושי יכול לעמוד'.

"זה מים, לא? אני יכול לשלוט בזה. אולי אני יכול להפוך את כיוון הזרימה מספיק זמן כדי להעביר אותנו. "

- במצבך? אמר ניקו. 'אין סיכוי. הייתי מרגיש בטוח יותר עם החץ.

התנודדתי אל שפת הנהר.

לא ידעתי אם אוכל לעשות זאת. הייתי בנו של פוסידון, ולכן השליטה במי מלח לא היוותה בעיה. נהרות סדירים ... אולי, אם רוחות הנהר שיתפו פעולה. נהרות מתחת לאדמה? לא היה לי מושג אם אצליח.

"עצור, "אמרתי.

התרכזתי בזרם - המים השחורים המשתוללים חלפו על פנינו. דמיינתי שזה חלק מהגוף שלי, ושאני יכולה לשלוט בזרימה, לגרום לה להגיב לרצוני.

לא הייתי בטוח, אבל חשבתי שהמים זרמו עכשיו במהירות רבה יותר, כאילו הם יכולים לחוש בנוכחותי. ידעתי שאני לא יכול לעצור את הנהר לגמרי. הזרם היה מתרומם ומציף את כל השאול, ומתפוצץ מעלינו ברגע שאשחרר אותו. אבל היה עוד פתרון.

"קדימה , "מלמלתי.

הרמתי את זרועותי כאילו הרמתי משהו מעל ראשי. כתפי הפצועה נשרפה כמו לבה, אבל ניסיתי להתעלם ממנה.

הנהר קם. הוא זינק מתוך גדותיו, זורם מעלה ושוב למטה בקשת גדולה - בגובה שישה מטרים. גדת הנהר שלפנינו נראתה לנו, ונוצרה מנהרה מתחת לנהר, רחבה דיה כדי ששני אנשים יצעדו זה לצד זה.

תאליה וניקו בהו בי בתדהמה.

"לכו, "אמרתי. "אני לא יכול להחזיק מעמד זמן רב."

כתמים צהובים רקדו לנגד עיני. כתפי כמעט צרחה מכאב. תאליה וניקו נכנסו אל תוך המנהרה המלאכותית שיצרתי ועשו את דרכם על פני הבוץ הדביק.

אף לא טיפה אחת. אני לא יכול לתת טיפה אחת של מים לגעת בהם.

הנהר לטה נלחם בי. הוא לא רצה להיאלץ לצאת ממקומו הטבעי. הוא רצה לקרוס על החברים שלי, למחוק את אישיותם ולהטביע אותם.

תאליה טיפסה על הגדה הנגדית והתפנתה לעזור לניקו.

"בוא, פרסי! היא אמרה.

כל גופי רעד. צעדתי צעד אחד קדימה וכמעט נפלתי. קשת המים רטטה מעלי.

"אני לא יכול לעשות את זה, "קראתי.

'כן אתה יכול!' אמרה תאליה. 'אנחנו זקוקים לך!'

איכשהו הצלחתי לרדת אל הנהר. צעד אחד, ועוד צעד. המים זרמו מעלי. המגפיים שלי שקעו בבוץ.

בחצי הדרך מעדתי. שמעתי את תאליה צועקת, "לא! והריכוז שלי נשבר.

כשהנהר לטה התרסק עלי, היה לי זמן למחשבה נואשת אחת אחרונה: יבש.

שמעתי את השאגה והרגשתי את התרסקות טונות המים בבת אחת כשהנהר צנח אל מסלולו הטבעי. אבל…

פקחתי את עיני. הייתי מוקף בחושך, אבל הייתי יבש לגמרי. שכבת אוויר כיסתה אותי כמו עור שני, שהגנה עלי מפני השפעות המים. נאבקתי לקום על רגלי. אפילו המאמץ הקטן הזה להישאר יבש - משהו שעשיתי פעמים רבות במים רגילים - היה כמעט יותר ממה שיכולתי לעשות במצבי. החלקתי קדימה דרך הזרם השחור, עיוור ורוטט מכאב.

יצאתי מן הנהר לטה, תוך כדי שאני מבהיל כמעט למוות את תאליה וניקו, שקפצו אחורה איזה שני מטרים טובים. התנודדתי אחורה קדימה, התמוטטתי, והתעלפתי.

הטעם של הצוף העיר אותי. הכתף שלי הרגישה טוב יותר, אבל היה לי זמזום לא נוח באוזני. עיני היו חמות.

"אנחנו לא יכולים להסתכן בצוף, "אמרה תאליה. "הוא יבער בלהבות".

"פרסי, "אמר ניקו. 'אתה יכול לשמוע אותי?'

"להבות, "מילמלתי. 'הבנתי.'

התיישבתי לאט. הכתף שלי היתה חבושה. זה עדיין כאב, אבל הייתי מסוגל לעמוד.

"אנחנו קרובים, "אמר ניקו. 'אתה יכול ללכת?'

ההר התנשא מעלינו. שביל מאובק התפתל למרחק של כמאה מטרים עד לפיה של מערה. השביל היה מכוסה עצמות אדם סתם בשביל עוד הרגשה נעימה.

"אני מוכן, "אמרתי.

"אני לא אוהבת את זה, "מלמלה תאליה (אני מניח שכבר הבנתם שהיא אוהבת להגיד את זהJהערת המתרגם). היא עיקמה את הפרח, שהצביע לעבר המערה. עכשיו היו לפרח שני עלי כותרת, שהי נראים כמו אוזני ארנב עצובות מאוד.

"מערה מצמררת, "אמרתי. "אלת רוחות הרפאים. מה אי אפשר לאהוב בה?'

כאילו בתגובה נשמע קול מהדהד במורד ההר. ערפל לבן נשפך מן המערה כאילו מישהו הדליק מכונת קרח.

בערפל הופיעה דמות - אישה גבוהה בעלת שיער בלונדיני פרוע. היא לבשה חלוק ורוד והחזיקה כוס יין בכף ידה. פניה היו רציניים והביעו מורת-רוח. היא הייתה שקופה, אז ידעתי שהיא רוח כלשהי, אבל קולה נשמע די ממשי.

"עכשיו נזכרת לחזור, "היא נהמה. "טוב, זה מאוחר מדי!"

הסתכלתי על ניקו ולחשתי, 'מלינו'?

ניקו לא ענה. הוא עמד קפוא, בוהה ברוח.

תאליה הנמיכה את הקשת. "אמא?" עיניה דמעו. ולפתע היא נראתה כבת שבע.

הרוח השליכה את כוס היין שלה. היא התנפצה והתמוססה לתוך הערפל. "זה נכון, ילדה. גרמת לי להפוך לרוח רפאים, זה באשמתך! איפה היית כשנפטרתי? למה ברחת כשהייתי זקוקה לך?

"אני - אני -

"תאליה, "אמרתי. "זה רק צל. הוא לא יכול להזיק לך. "

"אני יכולה לעשות יותר מזה, "נהמה הרוח. "ותאליה יודעת זאת".

"אבל - נטשת אותי, "אמרה תאליה.

"את ילדה אומללה! כפוית טובה!

'תפסיקי!' ניקו פסעה קדימה, ושלף את חרבו, אבל הרוח השתנתה.

את הרוח הרפאים הזאת היתה קשה עוד יותר לראות. היא היתה אישה לבושה בשמלת קטיפה שחורה מיושנת עם כובע תואם. היא לבשה שרשרת פנינים וכפפות לבנות, ושערה הכהה היה קשור לאחור.

ניקו נעצר. 'לא…'

"בן שלי, "אמרה הרוח. "מתתי כשהיית צעיר כל כך. אני מהלכת על האדמה בצער, תוהה מה עובר עליך ועל אחותך.

"אמא?"

"לא, זאת אמא שלי, "מלמלה תאליה, נראה שהיא עדיין ראתה את הדמות הראשונה.

החברים שלי היו חסרי אונים. הערפל החל להתעבות ולהתפתל סביב רגליהם, כמו גפנים. הצבעים נראו כאילו הם נעלמו מבגדיהם ומפניהם, והיה נראה שגם הם הפכו לרוחות.

"מספיק, "אמרתי, אבל קולי כמעט לא פעל. למרות הכאב, הרמתי את חרבי וצעדתי לעבר הרוח. "את לא אמא של אמא!"

הרוח פנתה אלי. התמונה הבהבה, וראיתי את אלת הרוחות בצורתה האמיתית.

אפשר היה לחשוב שאחרי זמן מה אפסיק להתבלבל ממראה של אלים יוונים, אבל מלינו תפסה אותי בהפתעה. בחציה הימני היא היתה לבנה וחיוורת כסיד, ובחציה השמאלי היא היתה בצבע שחור כהה כמו מומיה. היא לבשה שמלה זהובה וצעיף זהב. במקום עיניים היו לה שני חללים שחורים וריקים, וכשהסתכלתי בהן הרגשתי כאילו אני מת.

"איפה הרוחות שלך עכשיו? "לגלגתי.

"... שלי ... אני לא יודעת. אין לי. "

היא נהמה. "לכל אחד יש רוחות שרודפות אותו- שגורמות לו להרגיש. אשמה. ופחד. למה אני לא יכולה לראות את שלך? "

תאליה וניקו עדיין היו מכושפים, בוהים באלה כאילו היא היתה האמא האבודה שלהם. חשבתי על חברים שמתו בקרבתי - ביאנקה די אנג'לו, זואי ניטשייד, לי פלטשר.

"אני השלמתי איתם, "אמרתי. "הם לא רוחות. עכשיו תני לחברים שלי ללכת!

שיספתי את מלינו עם החרב שלי. היא נסוגה במהירות, נהמה בתסכול. הערפל התפוגג סביב חברי. הם עמדו ממצמצים אל האלה והיה נראה שעכשיו הם רואים עד כמה היא מחרידה.

'מה זה?' אמרה תאליה. 'איפה -'

"זה היה טריק, "אמרה ניקו. "היא עבדה עלינו".

"חבל ששמת לב לזה מאוחר מדי, "אמרה מלינו. עלה כותרת נוסף נפל מהפרח , ונשאר עכשיו רק עלה אחד. 'העסקה הושלמה'.

'איזו עסקה?' שאלתי.

פתאום נשמע קול נפץ מגופה של מלינו, והבנתי שככה נשמע הצחוק שלה. "כל כך הרבה רוחות רפאים, משתוקקות להשתחרר. כשקרונוס ישלוט בעולם, אני יהיה חופשית ללכת בין בני תמותה גם בלילה וגם ביום, ולזרוע טרור כפי שמגיע להם ".

"איפה החרב של האדס?" צעקתי. "איפה איתן? ".

"די קרוב, "הבטיחה מלינו. "אני לא אעצור אותך. . בקרוב, פרסי ג'קסון, יהיו לך רוחות רפאים רבות. ואז אתה תזכור אותי".

תאליה מתחה חץ בקשת וכיוונה אותו אל האלה. "אם תפתחי נתיב לעולם העליון, אתה באמת חושבת שקרונוס יגמול לך? הוא יכניס אותך לטרטרוס יחד עם שאר המשרתים של האדס.

מלינו חשפה את שיניה. "אמא שלך צדקה, תאליה. את נערה מכעיסה.. "

החץ טס, אבל כשהוא נגע במלינו היא התמוססה לערפל, ולא נשאר ממנה דבר מלבד צחוקה. החץ של תאליה פגע באבנים והתנפץ.

"רוח רפאים מטומטמת, "מלמלה.

תאליה הייתה נראית במצב רע. עיניה היו אדומות. ידיה רעדו. ניקו נראה כאילו מישהו הרביץ לו בין העיניים.

"הגנב ... הצליח. הוא בטח במערה. אנחנו חייבים לעצור אותו קודם – "

בדיוק באותו רגע, עלה הכותרת האחרון מן הציפורן. הפרח הפך להיות שחור ונבול.

"מאוחר מדי, "אמרתי.

צחוק של גבר הידהד על ההר.

"אתה צודק בקשר לזה, "הרעים קול. בפתח המערה עמדו שני אנשים – נער עם רטייה וגבר בגובה שלושה מטרים לבוש בסרבל מרופט. את הנער הכרתי: איתן נקמורה, בנה של נמסיס. בידיו היתה החרב - להב חד שעשוי מברזל סטיגיא שחור עם ציורי שלדים חרוטים בכסף. לא היתה לה שום ידית, אבל היא היתה מונחת בנדנה כמו מפתח, בדיוק כפי שהראתה לי פרספונה. המפתח זהר, והיה נראה שאיתן כבר הפעיל את כוחו.

לגבר הענק שלידו היו עיניים עשויות מכסף טהור. פניו היו מכוסות בזקן מדולדל ושערו האפור היה נראה מעוך באופן לא טבעי. הוא נראה רזה ומרופט בבגדי הכלא הקרועים, והיה נראה שהוא בילה את אלפי השנים האחרונות בתחתית בור, אבל אפילו במצב החלוש הזה הוא היה נראה מפחיד מאוד. הוא הושיט את ידו וחנית ענקית התגשמה בה. זכרתי את מה שתאליה אמרה על יאפטוס: השם שלו הוא 'המבתר', כי זה מה שהוא אוהב לעשות לאויביו.

הטיטאן חייך באכזריות. "ועכשיו אני אהרוס אותך".

"מאסטר!" איתן קטע את דבריו. הוא היה לבוש בבגדי קרב עם תרמיל על כתפו. הרטייה שלו הייתה עקומה, פניו היו מרוחים בפיח וזיעה. "יש לנו את החרב. אנחנו צריכים -'

"כן, כן, "אמר הטיטאן בקוצר-רוח. "פעלת יפה, נאקמה."

"זה נקמורה, מאסטר. "

'מה שתגיד. אני בטוח שקרונוס יגמול לך. אבל עכשיו יש לנו חצויים לקפל בהם.'

"מאסטר, "המשיך אית'ן. "אתה לא במלוא העוצמה. אנחנו צריכים לעלות ולהוציא את האחים שלך מהשאול. הפקודה שניתנה לנו היא לברוח.

הטיטאן הסתער עליו. 'לברוח? אתה אמרת לברוח?

האדמה רעדה. אית'ן נפל על ישבנו ופסע לאחור. החרב של האדס התנפצה על הסלעים. "מאסטר, בבקשה ... "

"לא חיכיתי שלושה עידנים שלמים בשביל לברוח. אני רוצה לנקום, ואני אתחיל בלהרוג את החלשלושים האלה! "

הוא כיוון אלי את החנית שלו אלי והסתער.

אם הוא היה במלוא כוחו, אין לי ספק שהוא היה חוצה אותי לשניים. אבל אפילו המצב החלש שהוא היה בו עכשיו, הבחור היה מהיר. שהוא זז הוא היה נראה כמו טורנדו, הוא התקיף במהירות כה רבה, שהצלחתי רק בקושי להתחמק מהחנית שלו שנתקע בסלע שעליו עמדתי.

הייתי מסוחרר כל כך שבקושי הצלחתי להחזיק את חרבי. יאפטוס משך את החנית מתוך הסלע, אבל כשניסה לתקוף אותי שוב, תאליה מילאה את צידו השמאלי בחצים. הוא שאג והסתובב אליה, ונראה אף יותר כועס מקודם. איתן ניסה לשלוף את חרבו, אבל ניקו צעקה, "אפילו אל תנסה!

האדמה נפתחה לפני אית'ן. ושלושה שלדים משוריינים טיפסו החוצה ודחפו את אית'ן לאחור. חרב האדס נפלה על הסלעים. לו רק יכולתי להגיע אליה ...

יאפטוס הצליף עם החנית שלו ותאליה זינקה הצידה. היא שמטה את הקשת כדי שתוכל לשלוף את הסכינים שלה, אבל היא לא תחזיק מעמד זמן רב בקרב פנים מול פנים.

ניקו השאיר את איתן לשלדים ורץ לכיוון יאפטוס. אני כבר עמדתי לפניו. הרגשתי כאילו הכתף שלי עומדת להתפוצץ, אבל המשכתי לרוץ לעבר הטיטאן ודקרתי אותו בפלג גופו התחתון, בבטנו.
1
"אהההה!" איכור הזהב נשפך מן הפצע. יאפטוס הסתובב והעיף אותי עם החנית שלו.

התרסקתי על הסלעים, ממש ליד נהר לטה.

"אתה מת היום!" יאפטוס שאג בשעה שצעד לעברי. תאליה ניסתה למשוך את תשומת לבו, אבל היא הזיזה לו בערך כמו יתוש. ניקו דקר אותו בחרבו, אבל יאפטוס הפיל אותו הצידה בלי להסתכל. 'אני יהרוג את כולכם! ואז אשליך את נשמותיכם לתוך החושך הנצחי של טרטרוס! "

עיני היו מלאות כתמים. בקושי יכולתי לזוז. עוד כמה סנטימטרים והייתי נופל לתוך נהר לטה.

בלעתי את רוקי וקיוויתי שקולי עדיין פועל. "אתה - אתה אפילו יותר מכוער מהבן שלך, "התגרתי בטיטאן. "אני רואה מאיפה אטלס קיבל את הטיפשות שלו."

יאפטוס נהם. הוא צלע לעברי והרים את חניתו.

לא ידעתי אם נשאר לי כוח, אבל הייתי חייב לנסות. יאפטוס דקר עם החנית כלפי מטה, ואני זינקתי הצידה. החנית פילחה את האדמה ממש לידי. הרמתי את ידי ותפסתי את צווארון החולצה שלו. הוא ניסה לחזור אחורה, אבל משכתי אותו קדימה בכל משקלי. הוא מעד ונפל, ויחד נכנסנו לנהר לטה.

פלוווווומפ! שקעתי במים שחורים.

התפללתי לפוסידון שההגנה שלי תחזיק מעמד, וכשהגעתי לקרעקעית הנהר, הבנתי שתפילתי נענתה. ידעתי את שמי. ועדיין החזקתי טיטאן בצווארון חולצתו.

הזרם היה צריך ללנתק אותו מידי, אבל איכשהו הנהר דילג עלינו, משאיר אותנו לבדנו.

בכוחותי האחרונים עליתי מן הנהר, גורר את יאפטוס איתי. התמוטטנו על גדת הנהר - אני יבש לגמרי, והטיטאן נוטף מים. עיניו הכסופות הטהורות היו נראים כמו שני ירחים.

תאליה וניקו הסתכלו עלי בתדהמה. במערה, איתן נקמורה סיים לשסף את השלד האחרון. הוא הסתובב וקפא כשראה את ההטיטאן שוכב על הקרקע.

-מאסטר?

יאפטוס התיישב והביט בו. ואז הביט בי וחייך.

"הלו, "הוא אמר. 'מי אני?'

"אתה חבר שלי, "פלטתי. 'אתה ... בוב'.

נראה שזה מצא חן בעיניו. "אני החבר שלך בוב!"

ברור שאית'ן ידע שהדברים אינם הולכים כשורה. הוא העיף מבט בחרב האדס ששכבה בעפר, אבל לפני שהספיק לקחת אותה, ננעץ חץ כסף באדמה שליד רגליו.

"לא כדאי לך, ילד, "אמרה תאליה. "עוד צעד אחד והחץ לא יפגע באדמה."

איתן רץ - ישר לתוך המערה של מלינו. תאליה עמדה לירות בו, אבל אמרתי, "לא. תני לו ללכת.'

היא קימטה את מצחה, אבל הורידה את הקשת.

לא ידעתי למה אני רוצה להשאיר בחיים את אית'ן. אני מניח שהיה לנו מספיק קרבות ליום אחד, ובאמת, ריחמתי על הילד. הוא יסתבך בצרות כשיחזור לקרונוס.

ניקו הרים את חרבו של האדס בהערצה. 'אנחנו הצלחנו. אנחנו באמת הצלחנו. "

'הצלחנו?' שאל יאפטוס. "אני עזרתי?"

הצלחתי לחייך. "כן, בוב. היית נהדר."

הייתה לנו נסיעה מהירה לארמון של האדס. ניקו שלח מכתב ל פרספונה, באמצאות איזה רוח רפאים שהוא זימן מהאדמה, ותוך דקות אחדות הגיעו שלוש האריניות בכבודם ובעצמם בכדי להביא אותנו לארמון. הם לא היו נרגשים במיוחד להביא גם את בוב הטיטאן, אבל לא היה לי לב להשאיר אותו מאחור, במיוחד אחרי שהבחין בפצע שלי, ואמר, "אוי, "וריפא אותו בנגיעה.

בכל אופן, עד שהגענו לחדר הכס של האדס, הרגשתי נהדר. אדון המתים ישב על כס העצמות שלו, נועץ בנו מבט וליטף את זקנו השחור כאילו הוא שוקל את הדרך הטובה ביותר לענות אותנו. פרספונה ישבה לידו ולא אמרה מילה, בזמן שניקו הסביר על ההרפתקה הקטנה שלנו.

לפני שהחזרנו את החרב, עמדתי על כך שהאדס ישבע שלא להשתמש בה נגד האלים. עיניו התלקחו כאילו הוא רצה לשרוף אותי, אבל בסוף הוא הבטיח את ההבטחה בשיניים קפוצות.

ניקו הניח את החרב לרגליו של אביו וקד, מחכה לתגובה.

האדס הביט באשתו. "את עברת על הפקודות הישירות שלי".

לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל פרספונה לא הגיבה.

האדס הסתובב בחזרה אל ניקו. מבטו התרכך מעט. "אתה לא תדבר על זה לאף אחד, אוקיי?."

"כן, אבא, "אמר ניקו.

האל נעץ בי מבט זועם. "ואם החברים שלך לא ישמרו על הלשונות שלהם, אני יחתוך אותם."

"על לא דבר, "אמרתי.

האדס בהה בחרב. עיניו היו מלאות כעס ומשהו אחר -כמו רעב. הוא נקש באצבעותיו. והאריניות התנפנפו ממרומי כס המלכות.

"תחזירו את הלהב לנפחיה, "הוא אמר להם. "הישארו עם הנפחים עד שהם יגמרו, ואז תחזירו לי אותו".

האריניות הסתחררו באוויר עם הלהב, ותהיתי תוך כמה זמן אני אתחרט על כך. היו דרכים לעקוף שבועות, ויכול להיות שהאדס ישתמש באחת מהם.

"אתה חכם, אדוני, "אמרה פרספונה.

"אם הייתי חכם, "נהם, "הייתי נועל אותך בתא שלך. אם אי-פעם לא תצייתי לי שוב -

הוא הניח לאיום להישאר באוויר. ואז הוא נקש באצבעותיו ונעלם בחושך.

פרספונה נראתה אפילו יותר חיוורת מהרגיל. היא לקחה רגע בכדי להחליק את שמלתה, ואז פנתה אלינו. "פעלתם טוב חצויים." היא נופפה בידה ושלושה ורדים אדומים הופיעו לרגלינו. "תמחצו אותם, והם יחזירו אותכם לעולם החיים. יש לכם את התודה של האדס. "

"איך לא הבנתי את זה בהתחלה, "מלמלה תאליה.

"הייצור של החרב היה רעיון שלך, "הבנתי. "בגלל זה האדס לא היה שם כשנתת לנו את המשימה. האדס לא ידע שהחרב חסרה. הוא אפילו לא ידע שהיא קיימת.

"שטויות, "אמרה האלה.

ניקו הידק את אגרופיו. "פרסי צודק. רצית שהאדס ייצור חרב. הוא אמר לך לא. הוא ידע שזה מסוכן מדי. האלים האחרים לעולם לא יבטחו בו. וזה יבטל את מאזן הכוחות ".

"ואז זה נגנב, "אמרה תאליה. "וסגרת את השאול, את ולא האדס. לא יכולת לספר לו מה קרה. והיית צריכה שנחזיר את החרב לפני שהוא יגלה. את השתמשת בנו.

פרספונה לחלחה את שפתיה. "הדבר החשוב הוא שהאדס קיבל את החרב. הנפחים יסיימו אותה, ובעלי יהפוך חזק כמו זאוס או פוסידון. והממלכה שלנו תהיה מוגנת מקרונוס ... או כל מי שינסה לאיים עלינו ".

"ואנחנו אחראים לזה, "אמרתי באומללות.

"אתם עזרתם מאוד, "הסכימה פרספונה. "אולי פרס על השתיקה שלכם -"

"כדאי שתלכי, "אמרתי, "לפני שאקח אותך לנהר 'לטה' ואשליך אותך. בוב יעזור לי. נכון, בוב?

"בוב יעזור לך!" יאפטוס הסכים בעליצות.

עיניה של פרספונה התרחבו, והיא נעלמה במבול של חרציות.

ניקו, תאליה ואני נפרדנו במרפסת המשקיפה על האספודל. בוב הטיטאן ישב בפנים, בונה בית צעצוע מעצמות וצוחק בכל פעם שהוא התמוטט.

"אני אצפה בו, "אמר ניקו. "הוא כבר לא מזיק. אולי ... אני לא יודע. אולי נוכל לאמן אותו לעשות משהו טוב ".

"אתה בטוח שאתה רוצה להישאר כאן? "שאלתי. "פרספונה תאמלל את החיים שלך."

"אני מוכרח, "ניקו התעקש. "אני צריך להתקרב לאבא שלי. הוא צריך יועץ טוב יותר מפרספונה.

לא יכולתי להתווכח עם זה. "טוב, אם אתה צריך משהו - "אמרתי.

"אני אתקשר, "הבטיח. הוא לחץ את ידי ואת ידיה של תאליה. הוא התחיל לצאת, אבל לפני זה הוא אמר לי עוד משהו אחד. "פרסי, לא שכחת את ההצעה שלי?"

צמרמורת חלפה בעמוד השדרה שלי. "אני מתלבט בנוגע לזה."

ניקו הנהנן. "טוב, תגיד לי שאתה מוכן".

אחרי שהוא נעלם, תאליה שאלה, "איזו הצעה? "

"משהו שהוא אמר לי בקיץ הקודם, "אמרתי. "דרך להילחם בקרונוס. זה מסוכן. והיה לי מספיק סכנות ליום אחד.

תאליה הינהנה. "אחרי כל זה, אתה עדיין בקטע של ארוחת ערב? "תאליה שאלה.

לא יכולתי שלא לחייך. "אחרי כל זה, את רעבה?"

"היי, "היא אמרה, "גם בני אלמוות צריכים לאכול. אני חושבת ברגע זה על צ'יזבורגרים ב"מקהיל"'.

ויחד מעכנו את הוורדים וחזרנו אל העולם.

מדריך נשק

כאשר אתה נלחם נגד אויבים בני אלמוות אתה צריך יותר ממקל חד כדי לצאת מזה חי. אלה הם כלי הנשק והגאדג'טים שכל חצוי שמכבד את עצמו צריך בשביל לוודא שהוא יזכה לראות את יום הולדת שש עשרה שלו ...

שם: נחשול(אנקלוסמוס)
בעלים: פרסי ג'קסון

מקור: חושל על ידי קיקלופים, רותך בלב של הר אטנה, וקורר בנהר לטה. מבין הבעלים המפורסמים שלו נכלל גם הרקולס בכבודו ובעצמו. נשק זה השתתף בכמה קרבות רציניים בזמנו.

מאפיינים: נראה כמו עט כדורי רגיל, עד שאתה מוריד את הפקק והוא הופך לחרב מרשימה שעשויה מארד שמימי. יש לו טריק שימושי שהוא תמיד חוזר לכיס של בעליו,שזה אומר שהוא לעולם לא יאבד.

טוב בשביל: להרוג את רוב היצורים שבשאול.

לא כל כך טוב בשביל: להרוג הידרה – זה כורת את הראש הראשון מצויין, אבל אחרי זה גדלים עוד 8 ראשים אחרים.

שם: אייגיס

בעלים: תאליה גרייס

מקור: העיצוב הוא על פי המגן של זאוס, ניתן לתאליה על ידי אתנה.

מאפיינים: עשוי מנחושת סופר חזקה, על גבי המגן חרוטה התמונה של מדוזה. עצם המראה שלה מפחיד את רוב האויבים. יעיל במיוחד כאשר משומש ביחד עם החנית ענקית של תאליה.

טוב בשביל: להילחם נגד כל בני האלמוות ורוב האנשים שיש להם עיניים.

לא כל כך טוב בשביל: עדיין לא נמצא אויב שלא רועד בנוכחותו. ובכן, אם זה נשק מספיק טוב עבור מלך האלים ...

שם: נשכנית

בעלים: לוק קסטלאן

מקור: הומצא על ידי לוק בעצמו בשביל להיות מכונת הריגה אולטימטיבית.

מאפיינים: חצי פלדה, חצי ארד שמימי, זוהי חרב קטלנית שיכולה להרוג גם בני תמותה וגם בני אלמוות. מסוכן במיוחד כאשר הוא מופעל על ידי הסייף הטוב ביותר שנראה במחנה החצויים זה אלפי שנים.

טוב בשביל: כל יצור שאתה רוצה לכרות לו תראש.

לא כל כך טוב בשביל: הגנה על המשתמש נגד אייגיס - אפילו לחרבות קטלניות יש גבול.

שם: כובע בייסבול של ה"יאנקיז"(קבוצת בייסבול מניו יורק)בעלים: אנבת' צ'ייס

מקור: מתנה מאמה אתנה, אלת החוכמה.

מאפיינים: צבע כחול כהה, לוגו של היאנקיז... אה כן, הוא עושה את הלובש בלתי נראה.

טוב בשביל: פעולות מהירות (וסמויות) ובשביל להימלט.

שם: המגן של טייסון

בעלים: פרסי ג'קסון

מקור: תוצרת אחיו למחצה של פרסי, טייסון, חוץ מהיותו מגן יש לו כל מיני פעולות מגניבות שרק קיקלופ יכול להנדס.

מאפיינים: נראה כמו שעון יד ממוצע לעין לא מאומנת, אבל לחיצה קלה על הסטופר ואתה מיד מוגן על ידי מטר על מטר של מתחת, מגן מלחמה קל. ונקי.

טוב בשביל: הגנה בפני חרבות שמימיות.

לא כל כך טוב בשביל: הגנה מפני מנטיקור.