יומני החצויים היומן של לוק

קוראים לי לוק.

בכנות, אני לא יודע אם אני אהיה מסוגל להמשיך עם היומן הזה. החיים שלי די משוגעים. אבל אני הבטחתי לאיש הזקן שאני הולך לנסות. אחרי מה שקרה היום... טוב, אני חייב לו.

הידיים שלי רועדות שאני יושב פה בתורנות שמירה. אני לא יכול להוציא את התמונות הנוראות מהראש שלי. יש לי כמה שעות עד שהבנות יתעוררו. אולי אם אכתוב את הסיפור, אהיה מסוגל לשים אותו מאחוריי.

אני כנראה צריך להתחיל עם העז הקסומה.

---

במשך שלושה ימים, תאליה ואני עקבנו אחרי עז לכל אורך וירגיניה. אני לא בטוח למה.

בשבילי, העז לא נראתה מיוחדת, אבל תאליה הייתה יותר נסערת. היא הייתה משוכנעת שהעז הייתה סימן מאבא שלה, זאוס.

כן, אבא שלה הוא אל יווני. וגם שלי. אנחנו חצויים. אם אתם חושבים שזה נשמע מגניב, תחשבו שוב. חצויים הם מגנט למפלצות. כל הדמויות היווניות העתיקות כמו אלות הנקמה, הרפיות וגורגונות עדיין קיימים, והם יכולים לחוש גיבורים כמונו מקילומטרים. בגלל זה, תאליה ואני בילינו את כל זמננו במנוסה על חיינו. ההורים הכל יכולים שלנו אפילו לא מדברים אלינו, מה שלא כל כך עוזר. למה? אם אני אענה על זה, אני אמלא את כל היומן, אז אני הולך להמשיך הלאה.

בכל מקרה, העז הזאת צצה בזמנים אקראיים, תמיד רחוק. כל פעם שניסינו להשיג אותה, היא הייתה מופיעה במקום אחר.

אני הייתי משאיר את העז לבד. תאליה לא אמרה לי למה היא חושבת שהיא חשובה, אבל היא ואני עברנו מספיק הרפתקאות ביחד בשביל שאני אלמד לבטוח בהחלטות שלה. אז עקבנו אחרי העז.

מוקדם בבוקר, נכנסנו לריצ´מונד. עברנו על פני גשר צר מעל נהר איטי וירוק, פארקים מיוערים ובתי קברות ממלחמת האזרחים. הגענו קרוב יותר למרכז העיר, ניווטנו דרך בתים מנומנמים מלבנים אדומות שצמודים כל כך זה לזה, עם מרפסות לבנות וגינות קטנות.

 אני תהיתי איך זה לחיות בבית, לדעת מתי תהיה הארוחה הבאה שלי, ולא לדאוג מלהיאכל על ידי מפלצות כל יום. אני ברחתי מהבית מתי שהייתי רק בן תשע, חמש שנים ארוכות עברו. אני בקושי זוכר איך זה לישון על מיטה אמיתית.

אחרי הליכה של קילומטר וחצי, כפות הרגליים שלי הרגישו כאילו הן נמסות בתוך הנעליים שלי. קיוויתי שנמצא מקום לנוח בו, אולי לקבל קצת אוכל. במקום זה, מצאנו את העז.

הרחוב בו הלכנו נפתח לפארק גדול ועגול. ארמונות מפוארים  ניצבו מול הכיכר. במרכז הכיכר, בגובה עשרים מטר, היה בחור עשוי מברונזה שישב על גב סוס. העז הייתה בבסיס האנדרטה. 

"תתחבא!" תאליה הפילה אותי מאחורי שורה של שיחי ורדים.

"זאת רק עז," אמרתי בפעם המיליון. "למה-?"

"היא מיוחדת," התעקשה תאליה. "אחת מהחיות המקודשות לאבא שלי. השם שלה הוא אמלת´יה."

היא מעולם לא הזכירה את שם העז לפני. תהיתי למה היא נשמעת כל כך לחוצה.

תאליה לא מפחדת מהרבה דברים. היא רק בת שתיים עשרה, צעירה ממני בשנתיים, אבל אם היית רואה אותה הולכת ברחוב היית מפנה לה את הדרך. היא נעלה מגפי עור שחורות, ג´ינס שחור ומעיל עור מרופט משובץ בכפתורי להקות רוק. השיער שלה היה כהה ומרושל כמו של חיוית פרא. העיניים הכחולות הנוקבות שלה ננעצות בך כאילו היא שוקלת מה הדרך הטובה ביותר להפוך אותך לעיסה.

כל דבר שהפחיד אותה, לקחתי ברצינות.

"אז ראית את העז הזאת בעבר?" שאלתי.

היא הנהנה בחוסר רצון. "בלוס אנג´לס, בלילה שבו ברחתי. אמלת´יה הובילה אותי החוצה מהעיר. ואחר כך, בלילה שאני ואתה נפגשנו... היא הובילה אותי אלייך."

הסתכלתי על תאליה. עד כמה שאני ידעתי הפגישה שלנו הייתה תאונה. פשוט כמשמעו, שנינו רצנו אחד אל השני במערה של דרקון מחוץ לצ´רלסטון והתחברנו כדי להישאר בחיים. תאליה מעולם לא הזכירה עז.

כשזה הגיע לחיים הקודמים שלה בלוס אנג´לס, תאליה לא אהבה לדבר על זה. כיבדתי אותה יותר מדי מכדי לחטט. ידעתי שאמא שלה התאהבה בזאוס. בסופו של דבר זאוס זרק אותה, כמו שאלים נוטים לעשות. אמא שלה איבדה את הראש, היא שתתה ועשתה דברים משוגעים-לא ידעתי בדיוק מה-עד שתאליה החליטה לברוח. במילים אחרות, החיים שלה היו מאוד דומים לשלי.

היא לקחה נשימה רועדת. "לוק, כשאמלת´יה מופיעה, משהו חשוב עומד לקרות... משהו מסוכן. היא כמו המזהירה של זאוס, או מדריכה."

"למה?"

"אני לא יודעת... אבל תראה." תאליה הצביעה לצד השני של הרחוב. "היא לא נעלמת בזמן הזה. אנחנו חייבים להיות קרובים למה שזה לא יהיה שהיא מובילה אותנו אליו."

תאליה צדקה. העז פשוט עמדה שם, בערך תשע-מאות מטר מאיתנו, לועסת עשב בסיפוק.

אני לא מומחה בחיות חווה, אבל אמית´יליה נראתה מוזר עכשיו שהיינו קרובים. היו לה קרניים מסולסלות של אייל, אבל עטינים של עז נקבה. והפרווה האפורה המדובללת שלה... היא זהרה? הבזקי אור התפצפצו סביבה כמו נורת ניאון וגרמו לה להיראות מטושטשת כמו רוח רפאים.

שתי מכוניות הסתובבו סביב הכיכר, אבל אף אחד לא שם לב לעז הרדיואקטיבית. זה לא הפתיע אותי. יש סוג של הסוואה קסומה שמונעת מבני התמותה לראות את הצורה האמיתית של מפלצות ואלים. תאליה ואני לא היינו בטוחים איך קוראים לזה או איך זה עובד, אבל זה היה די חזק. בני תמותה אולי יראו את העז בתור כלב משוטט, או שלא יראו אותה בכלל.

תאליה תפסה את מפרק ידי. "בוא. ננסה לדבר איתה."

"קודם אנחנו מתחבאים מהעז," אמרתי. "עכשיו אנחנו רוצים לדבר לעז?"

תאליה גררה אותי מהשיחים ומשכה אותי לכל אורך הרחוב. לא התנגדתי. כאשר לתאליה יש רעיון בראש, אתה רק צריך לזרום. היא תמיד משיגה את מה שהיא רוצה.

חוץ מזה, לא יכולתי לתת לה ללכת בלעדי. תאליה הצילה את חיי אין ספור פעמים. היא החברה החברה היחידה שלי. לפני שהכרנו, טיילתי שנים לבדי, בודד ומסכן. לפעמים הייתי מתחבר עם חבר בן תמותנ, אבל תמיד שאמרתי להם את האמת עליי, הם לא הבינו. אמרתי להם שאני הבן של הרמס, השליח בן האלמוות עם הסנדלים המכונפים. הייתי מסביר שמפלצות ואלים יוניים אמיתיים ומאוד חיים בעולם המודרני. החבר המודרני שלי היה אומר, "זה כזה מגניב! בא לי להיות חצוי!" כאילו זה איזה משחק. אני תמיד עזבתי בסוף.

אבל תאליה הבינה. היא הייתה כמוני. עכשיו שמצאתי אותה, הייתי נחוש להישאר איתה. אם היא רצתה לרדוף אחרי עז קסומה זוהרת, זה מה שנעשה, אפילו שהייתה לי הרגשה רעה לגבי זה.

התקדמנו אל הפסל. העז לא שמה לב אלינו. היא אכלה קצת עשב ונגחה בקרניה בבסיס השיש של מצבת הזיכרון. על לוחית הארד נכתב: רוברט אי. לי. אני לא יודע הרבה על ההיסטוריה, אבל הייתי די בטוח שלי היה גנרל שהפסיד במלחמה. זה לא נראה לי כמו סימן טוב.

תאליה כרעה ליד העז." אמאלת´יה?"

העז הסתובבה. היו לה עיניים ענבריות עצובות וקולר ברונזה מסביב לצווארה. אור לבן ומטושטש אפף אותה, אבל מה שבאמת משך את תשומת ליבי היו העטינים שלה. על כל פטמה היו אותיות יווניות, כמו קעקועים. יכולתי לקרוא קצת יוונית עתיקה-זאת היתה יכולת טבעית של חצויים, אני מניח. היה כתוב: נקטר, חלב, מים, פפסי, לחץ פה לקרח, ודיאט טל הרים. או שאולי לא קראתי אותם נכון. אני קיוויתי ככה.

תאליה הסתכלה לתוך העיניים של העז. "אמאלת´יה, מה את רוצה שאעשה? אבא שלי שלך אותך?"

הכבשה הסתכלה עליי. היא נראצה קצת נעלבת, כאילו הפרעתי לשיחה פרטית.

אני לקחתי צעד אחורה, מתנגד לדחף להניף את כלי הנשק שלי.

או, דרך אגב, הנשק שלי היה מקל גולף. תרגישו חופשי לצחוק. פעם השתמשתי בחרב שעשויה מארד שמיימי, שקטלני למפלצות, אבל החרב נמסה בחומצה (סיפור ארוך). עכשיו כל מה שהיה לי זה מקל ברזל שנשאתי על גבי. לא בדיוק אפי. אם העז תתקוף אותנו, אהיה בצרות.

כחכחתי בגרוני. "אמ, תאליה, את בטוחה שהעז הזאת היא מאבא שלך?"

"היא בת אלמוות," אמרה תאליה. "מתי שזאוס היה תינוק, אמא שלו, ריה, החביאה אותו במערה-"

"בגלל שקרונוס רצה לאכול אותו?" שמעתי את הסיפור הזה במקום כולשהו, איך מלך הטיטאנים הזקן בלע את הילדים שלו.

תאליה הנהנה. "אז העז הזאת, אמאלית´יה, עקבה אחרי התינוק זאוס בעריסה שלו. היא הניקה אותו."

"בדיאט טל הרים?" שאלתי.

תאליה קימטה את מצחה. "מה?"

"תקראי את העטינים," אמרתי. "לעז יש חמישה טעמים בתוספת מכונת קרח."

"בעעעע," אמרה אמאלת´יה.

תאליה ליטפה את הראש של העז. "זה בסדר. הוא לא התכוון להעליב אותך. למה הובלת אותנו לכאן, אמאלת´יה? לאן את רוצה שאלך?"

העז נגחה במצבה. מלמעלה נשמע קול חריקה. הסתכלתי למעלה וראיתי שגנרל לי מברונזה הזיז את ידו הימנית.

כמעט הסתתרתי מאחורי העז. תאליה ואני נלחמנו בכמה פסלי קסם נעים לפני. הם נקראו אוטומטונים והם היו חדשות רעות. לא הייתי להוט להעיף על רוברט אי. לי. מקל ברזל.

לבסוף, הפסל לא תקף. הוא הצביע בהמשך הרחוב.

נתתי בתאליה מבט עצבני. "מה זה אמור להיות?"

תאליה הנהנה בכיוון שאליו הצביע הפסל.

מעבר לכיכר עמדה אחוזה מלבנים אדומות מוקפת בקיסוס. בכל צד, היו עצי אלון ענקיים מחוסים טחב ספרדי. חלונות הבית היו מוגפים וחשוכים. עמודים לבנים הקיפו את המרפסת הקדמית. הדלת הייתה צבועה בשחור פחם. אפילו בשמש הבוקר, המקום נראה קודר ומפחיד-כמו בית רדוף רוחות רפאים.

הפה שלי התייבש. "העז רוצה שנלך לשם?"

"בעעע." אמאלת´יה הרכינה את ראשה כאילו היא מהנהנת.

תאליה נגעה בקרניים המסולסלות של העז. "תודה לך, אמאלת´יה. אני-אני סומכת עלייך."

לא הייתי בטוח למה, בהתחשב בכמה מפוחדת תאליה נראתה.

העז הטרידה אותי, ולא רק בגלל שהיא סיפקה פפסי. משהו נדנד בחלק האחורי של המוח שלי. אני חושב ששמעתי סיפור אחר על העז של זאוס, משהו על פרווה זוהרת...

פתאום, הערפל התאבה מסביב אמאלת´יה. ענן סערה קטן אפף אותה. ברק הבזיק בענן. כשהערפל התפוגג, העז נעלמה.

אפילו לא הספקתי לנסות את מכונת הקרח.

הבטתי מעבר הרחוב בבית הרעוע. העצים מכוסים הטחב משני הצדדים נראו כמו ציפורניים, שמחכות לתפוס אותנו.

"את בטוחה לגבי זה?" שאלתי את תאליה.

היא הסתובבה אליי. "אמאלת´יה הובילה אותי לדברים טובים. בפעם האחרונה שזה קרה, היא הובילה אותי אלייך."

המחמאה חיממה אותי כמו כוס שוקו חם. אני פראייר כשהיא מתנהגת ככה. תאליה יכולה לסנוור עם העיניים הכחולות האלה, לתת לי מילה טובה אחת, והיא יכולה לגרום לי לעשות די כל דבר. אבל לא יכולתי שלא לתהות: בצ´רלסטון, העז הובילה אותה אליי, או פשוט הובילה אותה למאורה של דרקון?

נשפתי. "אוקיי. אחוזה מפחידה, הנה אנחנו באים."

דלת הנחושת הייתה מעוצבת בצורת הפנים של מדוזה, מה שלא היה סימן טוב. מרצפות הרצפה חרקו מתחת לכפות רגלינו. התריסים היו שבורים, אבל הזכוכית הייתה מטונפת ומכוסה בוילונות כהים מהצד השני, אז לא יכולנו להסתכל פנימה.

תאליה דפקה.

אין תשובה.

היא טלטלה את הידית, אבל היה נראה שהיא נעולה. קיוויתי שהיא תוותר. במקום, היא הסתכלה עליי בצפייה. "אתה יכול לעשות את הקטע שלך?"

חרקתי את שיניי. "אני שונא לעשות את הקטע שלי."

למרות שמעולם לא הכרתי את אבא שלי ואני באמת לא רוצה, קיבלתי קצת מהיכולות שלו. חוץ מזה שהוא שליח האלים, הרמס הוא אל הסוחרים-מה שמסביר למה אני טוב עם כסף-והנוודים, מה שמסביר למה הטמבל האלוהי עזב את אמא שלי ומעולם לא חזר. הוא גם אל הגנבים. הוא גונב דברים כמו-הו, הבקר של אפולו, נשים, רעיונות טובים, ארנקים, השפיות של אמא שלי והאפשרות שלי לחיים רגילים.

סליחה, זה נשמע מריר?

בכל מקרה, בגלל שאבא שלי הוא אל הגנבים, קיבלתי כמה יכולות שלא אהבתי להשוויץ בהן.

הנחתי את ידי על בריח הדלת. התרכזתי, חש בברגים הפנימיים ששלטו על המנעול. בנקישה, המנעול נפתח. המנעול על הידית היה אפילו יותר פשוט. נקשתי עליו, סובבתי אותו, והדלת נפתחה.

"זה כזה מגניב," תאליה מלמלה, למרות שהיא ראתה אותי עושה את זה מיליון פעם.

בפתח נישא ריח חמוץ ורע, כמו נשימה של אדם גוסס. תאליה ננסה פנימה בכל זאת. לא היו כל כך הרבה אפשרויות חוץ מלעקוב אחריה.

בפנים היה אולם נשפים בסגנון ישן. גבוה למעלה, זהרה נברשת עם קישוטי ארד שמיימי-ראשי חצים, פיסות שיריון וחרבות שבורות-הכל מטיל זוהר צהוב חולני על כל החדר. שני מסדרונות הובילו שמאלה וימינה. גרם מדרגות התפתל מסביב הקיר האחורי. וילונות כבדים חסמו את החלונות.

המקום בטח היה מרשים פעם, אבל עכשיו הוא היה הרוס. רצפת השיש בדוגמת לוח דמקה הייתה מרוחה בבוץ ומשהו יבש שקיוויתי שהוא קטשופ. באחת הפינות, עמדה ספה שמישהו הוציא ממנה את כל המילוי. כיסאות עץ מהגוני נשברו לעצי הסקה. בבסיס המדרגות עמדה ערימה של פחיות, סמרטוטים ועצמות-עצמות בגודל אנושי.

תאליה שלפה את הנשק מחגורתה. גליל המתכת נראה כמו מיכל ספריי, אבל כאשר הצליפה בו הוא היה מתארך לחנית בודל מלא עם קצה מארד שמיימי. אחזתי במקל הגולף שלי, שלא היה קרוב להיראות כזה מגניב.

התחלתי לומר, "אולי זה לא כזה רעיון-"

הדלת נטרקה מאחורינו.

זינקתי אל הידית ומשכתי. אין מזל. הנחתי את ידיי על המנעול וניסיתי לפתוח אותו בכוח הרצון. הפעם הזאת לא קרה כלום.

"סוג של קסם," אמרתי. "אנחנו לכודים."

תאליה רצה לחלון הקרוב. היא ניסתה להסיט את הוילונות, אבל הבד הכבד והשחור נכרך סביב ידה.

"לוק!" היא צעקה.

הוילונות נמסו ליריעות רפש שמנוני כמו לשונות ענקיות. הם טיפסו במעלה ידה וכיסו את החנית שלה. הרגשתי כאילו הלב שלי מנסה לעלות לגרון שלי, אבל אני הסתערתי על הוילונות והצלפתי בהם עם מקל הגולף שלי.

הרפש חזר למצבו הקודם מספיק זמן בשביל שאוכל לשחרר את תאליה לחופשי. החנית שלה נפלה על הרצפה בקרקוש.

גררתי אותה משם בזמן שהבד חזר לרפש וניסה לתפוס אותה. יריעות הרפש הצליפו באוויר. למרבה המזל, נראה היה שהם מחוברים למתלה הוילון. אחרי עוד כמה ניסיונות כושלים לתפוס אותנו, הרפש חזר לצורתו בתור וילונות.

תאליה רעדה בזרועותיי. החנית שלה הייתה מונחת רחוק, מעלה עשן כאילו עוכלה בחומצה.

היא הרימה את ידיה. הן העלו אדים ושלפוחיות. הפנים שלה החווירו כאילו נכנסה להלם.

"חכי רגע!" הורדתי אותה לקרקע וגיששתי אחרי התרמיל שלי. "חכי רגע, תאליה. יש לי את זה."

סוף סוף מצאתי את בקבוק הנקטר. משקה האלים יכול לרפא פצעים, אבל הבקבוק היה כמעט ריק. שפכתי את מה שנשאר על הידיים של תאליה. האדים התפוגגו. השלפוחיות דהו.

"את הולכת להיות בסדר." אמרתי. "רק תנוחי."

"אנחנו-אנחנו לא יכולים..." הקול שלה רעד, אבל היא הצליחה לעמוד. היא הציצה בחלונות בתערובת פחד ובחילה. "אם כל החלונות ככה, והדלת נעולה-"

"אנחנו נמצא דרך אחרת לצאת," הבטחתי.

זה לא נראה כמו זמן טוב להזכיר לה שלא היינו נמצאים כאן אילולא העז.

שקלתי את האפשרויות שלנו: המדרגות שעולות למעלה, או שני מסדרונות חשוכים. יכולתי להבחין בשני אורות אדומים זוהרים קרוב לרצפה. אולי תאורת הלילה?

אז האורות זזו. הם נעו למעלה ולמטה, נהיים יותר בהירים וקרובים. נהמה גרמה לשערי לסמור.

תאליה עשתה קול מוזר. "אממ, לוק..."

היא הצביעה למסדרון השני. זוג אחר של עיניים אדומות זוהרות ננעצו בנו מהצללים. משני המסדורונות בקעו צלילים מוזרים קלאק, קלאק, קלאק, כמו מישהו שמשחק בקסטניטות עשויות עצמות.

"המדרגות נראות די טוב," אמרתי.

כאילו בתשובה, קול של אדם קרא למעלה מעלינו: "כן, הדרך הזאת."

הקול היה כבד ועצוב, כאילו הוא נותן הנחיות להלוויה.

"מי אתה?" צעקתי.

"מהר," הקול קרא למטה, אבל הוא לא נשמע נרגש לגבי זה.

מימיני, אותו קול הדהד, "מהר." קלאק, קלאק, קלאק.

לקחתי שתי החלטות. נראה שהקול בוקע מהדברים במסדרון-הדברים עם העיניים האדומות הזוהרות. אבל איך יכול קול אחד לבוא ממקומות שונים?

אחר כך אותו קול בקע מהמסדרון השמאלי: "מהר." קלאק, קלאק, קלאק.

עמדתי כבר בפני דברים מפחידים לפני-כלבים נושפי אש, בור עקרבים, דרקונים-ושלא להזכיר סט של וילונות שחורים אוכלי אדם שמנוניים. אבל משהו בקולות האלו הדהד סביבי, העיניים האדומות האלה התקדמו לעברנו כל אחת מכיוון שונה, ורעש הנקישות המוזרות גרמו לי להרגיש כאילו אני צבי שמותקף על ידי זאבים. כל שריר בגוף שלי נדרך. האינסטינקטים שלי אמרו, רוץ.

תפסתי ביד של תאליה ורצתי למדרגות.

"לוק-"

"קדימה!"

"אם זאת עוד מלכודת-"

"אין ברירה!"

עליתי במדרגות, גורר את תאליה איתי. ידעתי שהיא צודקת. אנחנו יכולים לרוץ אל מותנו, אבל אני ידעתי שצריך להתרחק מהדברים האלה למטה.

פחדתי להסתכל אחורה, אבל יכולתי לשמוע את היצורים מתקרבים-נוהמים כמו חתולי בר, דופקים על רצפת השיש בקול של פרסות סוס. מה בשם האדם הם היו?

במעלה המדרגת, רצנו לעוד מסדרון. מנורות הקיר גרמו לכך שיהיו צללים ארוכים על הדלת שנראו כאילו הם מרקדים. קפצתי מעל ערימת עצמות, בהתרגשות בעטתי בשלד אדם.

איפה שהוא מלפנינו, קול הגבר קרה, "בדרך הזו!" הוא נשמע יותר לחוץ ממקודם. "הדלת האחרונה משמאל! מהר!"

מאחרינו, היצורים חזרו על המילים: "שמאל! מהר!"

אולי היצורים חיכו אותו כמו תוכי. או אולי הקול מלפנינו היה שייך גם למפלצת. עדיין, משהו בטון של הגבר הרגיש אמיתי. הוא נושמע בודד ומסכן, כמו אסיר.

"אנחנו צריכים לעזור לו," הכריזה תאליה, כאילו קראה את המחשבות שלי.

"כן," הסכמתי.

פרצנו קדימה. הפרוזדור נראה יותר ויותר הרוס-הטפט התקלף כמו קליפות עצים, פמוטים מעוכים לחתיכות. השטיח היה קרוע לגזרים ומלוכלך מעצמות. מתחת לדלת האחרונה משמאל דלף אור.

מאחורינו, קול נקישת הפרסות התגבר.

הגענו לדלת והדפתי את עצמי נגדה, אבל היא נפתחה לבד. תאליה ואני נפלנו פנימה, עם הפנים לתוך השטיח.

הדלת נטרקה.

מבחוץ, היצורים נהמו בתסכול וגרדו את הקירות.

"שלום," אמר הקול של האיש, יותר קרוב עכשיו. "אני מאוד מצטער."

הראש שלי הסתובב. חשבתי ששמעתי אותו משמאלי, אבל שהרמתי מבט, הוא עמד בדיוק מלפנינו.

הוא נעל מגפיים מעור נחש וחליפה מנומרת בצבעי ירוק וחום שכנראה הייתה עשויה מאותו החומר. הוא היה גבוה וכחוש, עם שיער אפור מחודד ומעט פראי כמו של תאליה. הוא נראה כמו איינשטיין זקן מאוד, חולני ולבוש בהידור.

הכתפיים שלו צנחו. מתחת לעיניו הירוקות העצובות היו שקים. הוא כנראה היה נאה פעם, אבל עור הפנים שלו נפל משוחרר כאילו הוציאו ממנו חלק מהאוויר.

החדר שלו היה מסודר כמו סטודיו. בשונה לשאר הבית, הוא היה די מסודר. צמוד לקיר הייתה מיטה זוגית, שולחן כתיבה עם מחשב וחלון עם וילונות כמו אלה שבתחתית המדרגות. לאורך הקיר הימני עמדה שידת ספרים, מטבחון קטן, ושתי דלתות-אחת מובילה לחדר מקלחת, השנייה לארון גדול.

תאליה אמרה, "אממ, לוק..."

היא הצביעה לשמאלינו.

הלב שלי כמעט קפץ החוצה מהחזה שלי.

בצד השמאלי של החדר היו סורגים כמו בבית כלא. בפנים הייתה תצוגת גן החיות הכי מפחידה שאי פעם ראיתי. רצפת חצץ מכוסה עצמות וחלקי שריון, ומהלכת הלוך ושוב הייתה מפלצת עם גוף אריה עם פרווה בצבע חלודה. במקום כפות רגליים היו לה פרסות סוס, והזנב שלה הצליף כמו זנב שור. הראש היה ערבוב של סוס וזאב-עם אוזניים מחודדות, חוטם מוארך ושפתיים שחורות שנראו באופן מטריד אנושיות.

המפלצת נהמה. לשנייה חשבתי שהיא לובשת עם מגן הפה שמתאגרפים משתמשים בו. במקום שיניים, היו לה שתי עצמות כמו צלחות בצורת פרסות סוס. מתי שהיא הקישה בשיניה, העצמות השמיעו צליל קלאק, קלאק, קלאק כמו ששמעתי למטה.

המפלצת מיקדה את עיניה האדומות עליי. רוק טפטף מהחריץ המוזר הגרמי שלה. רציתי לרוץ, אבל לא היה לאן. יכולתי עדיין לשמוע את היצורים האחרים-לפחות שניים מהם-נוהמים בחוץ במסדרון.

תאליה עזרה לי לקום. אחזתי בידה והתייצבתי מול האיש הזקן.

"מי אתה?" דרשתי לדעת. "מה זה הדבר הזה בכלוב?"

האיש הזקן העווה את פניו. הבעת פניו הייתה מלאה בכל כך הרבה סבל שחשבתי שהוא עומד לבכות. הוא פתח את הפה שלו, אבל לא דיבר, המילים לא באו בקעו ממנו.

כמו במין מופע מחריד, המפלצת דיברה בשבילו, בקול של איש זקן: "אני האלכיון גרין. אני נורא מצטער, אבל אתם בתוך הכלוב. אתם התפתיתם למותכם."

עזבנו את החנית של תאליה בתחתית המדרגות, אז היה לנו רק נשק אחד-מקל הגולף שלי. נופפתי בו מול האיש הזקן, אבל הוא לא עשה שום תנועות תוקפניות. הוא נראה כל כך עלוב ומדוכא שלא יכולתי לחבוט בו.

"א-אתה חייב להסביר," גמגמתי. "למה-איך-מה...?"

כמו שאתם יכולים לומר, אני טוב עם מילים.

מאחורי הסורגים, המפלצת הקישה עם לסתות העצם השטוחות שלה.

"אני מבין שאתה מבולבל," היא אמרה בקול של האיש הזקן. הנימה האוהדת של קולה לא התאימה לזוהר הרצחני שבעיניה. "היצור שאתה רואה הוא לאוקרוטה. הוא יכול לחקות קולות של בני אדם. ככה הוא מפתה את טרפו."

אני העברתי את מבטי מהאיש אל המפלצת. "אבל... זה הקול שלך? אני מתכוון, הבחור בחליפת עור נחש-אני שומע מה שהוא רוצה להגיד?"

"זה נכון." הלאוקרוטה נאנחה בכבדות. "זה אני, כמו שאמרת, הבחור עם חליפת עור הנחש. זאת הקללה שלי. השם שלי הוא האלסיון גרין, הבן של אפולו."

תאליה מעדה לאחור. "אתה חצוי? אבל אתה כל כך-"

"זקן?" הלאוקרוטה שאלה. האיש, האלסיון גרין, בחן את ידיו המוכתמות, כאילו הוא לא האמין שהן שלו. "כן, אני חצוי."

הבנתי למה תאליה הופתעה. אנחנו הכרנו רק כמה חצויים בטיולים שלנו-כמה חברותיים, כמה שלא כל כך. אבל הם היו רק ילדים כמונו. החיים שלנו היו כל כך מסוכנים, תאליה ואני לא האמנו שחצוי ימשיך לחיות שהוא יהיה מבוגר. ועדיין האלסיון גרין היה עתיק, כמו בן שישים לפחות.

"כמה זמן אתה כאן?" שאלתי.

האלסיון משך בכתפיו באדישות. המפלצת דיברה בשבילו: "איבדתי את הספירה. עשרות שנים? בגלל שאבא שלי הוא האל של האוראקלים, נולדתי עם קללה של ראיית העתיד. אפולו הזהיר אותי לשמור על שקט. הוא אמר לי לעולם לא לשתף את מה שאני רואה בגלל שזה יכול להכעיס את האלים. אבל לפני הרבה שנים... אני בכל זאת דיברתי. הכרתי ילדה צעירה שהגורל שלה היה למות בתאונה. הצלתי את חייה בכך שסיפרתי לה את העתיד."

ניסיתי להתמקד באיש הזקן, אבל היה קשה לא להסתכל על הפה של המפלצת- השפתיים השחורות האלו, לסתות העצם השחורות עם הריר.

"אני לא מבין את זה..." הכרחתי את עצמי להסתכל בעניים של האלסיון. "אתה עשית משהו טוב. למה שזה יעצבן את האלים?"

"הם לא אוהבים להתעסק עם גורל של בני אדם." אמרה הלאוקרוטה "אבא שלי קילל אותי. הוא הכריח אותי ללבוש את הבגדים האלו, העור של פיתון, מי ששמר על האוראקל של דלפי, בשביל להזכיר לי שאני לא אוראקל. הוא לקח את הקול שלי ונעל אותי באחוזה הזו, בית נעוריי. אז האלים שלחו את הלאוקרוטה לשמור עליי. בדרך כלל, לאוקרוטה יכולה רק לחקות קולות של בני אדם, אבל אלה קשורות למחשבות שלי. הם מדברים בשבילי. הן שומרות אותי בחיים כפיתיון, לפתות חצויים אחרים. זאת הייתה הדרך של אפולו להזכיר לי, לנצח, שהקול שלי יכול רק להוביל אחרים למותם."

טעם מתכתי של כעס מילא את הפה שלי. ידעתי שהאלים יכולים להיות אכזריים. אבא שלי התעלם ממני במשך ארבע עשרה שנים. אבל הקללה של האלסיון גרין הייתה פשוט לא בסדר. זה היה מרושע.

"אתה צריך להילחם חזרה." אמרתי. "לא מגיע לך את זה. תפרוץ החוצה. תהרוג את המפלצות. אנחנו נעזור לך."

"הוא צודק," אמרה תאליה. "זה לוק, דרך אגב. אני תאליה. אנחנו נלחמנו עם הרבה מפלצות. חייב להיות משהו שנוכל לעשות, האלסיון."

"תקראו לי האל," הלאוקרוטה אמרה. האיש הזקן הניד בראשו בעצב. "אבל אתם לא מבינים. אתם לא הראשונים שבאו לכאן. אני חושש שכל החצויים חושבים שיש תקווה מתי שהם רק מגיעים. לפעמים אני מנסה לעזור להם. זה לעולם לא עובד. החלונות שמורים על ידי וילונות קטלניים-"

"שמתי לב," מלמלה תאליה.

"והדלת כושפה בכשפים כבדים. היא תתן לכם להיכנס, אבל לא לצאת."

"עוד נראה לגבי זה." אני הנחתי את הידיים שלי על המנעול. התרכזתי עד שזיעה נטפה במורד צווארי. אבל שום דבר לא קרה. הכוחות שלי היו חסרי תועלת.

"אמרתי לך," הלאוקרוטה אמרה. "אף אחד מאיתנו לא יכול לעזוב. להילחם במפלצות זה חסר תקווה. הם לא יכולים להיפגע משום מתכת שידועה לאדם או לאל."

בשביל להבהיר את הנקודה שלו, האיש הזקן הבריש את קצה ז'קט עור הנחש שלו, חושף פגיון על החגורה שלו. הוא שלף את להב הארד שמיימי המרושע והתקרב לתא המפלצת.

הלאוקרוטה נהמה עליו. האל דחף את הסכין בין הסורגים, ישר אל ראש המפלצת. בדרך כלל, ארד שמיימי מפורר מפלצות בנגיעה אחת. הלהב פשוט החליק מהחוטם של הלאוקרוטה, עוזב בלי להשאיר סימן. הלאוקרוטה בעטה בפרסותיה בסורגים, והאל נסוג לאחור.

"אתם רואים?" המפלצת דיברה בשביל האל.

"אז אתה פשוט מוותר?" דרשה תאליה לדעת. "אתה עוזר למפלצות לפתות אותנו לכאן ומחכה שהן יהרגו אותנו?"

האל הכניס את הפגיון שלו לנדן. "אני כל כך מצטער, יקירתי, אבל אבל אין לי הרבה ברירה. אני כלוא פה, גם. אם לא אשתף פעולה, המפלצות ישאירו אותי למות ברעב. המפלצות יכלו להרוג אתכם ברגע שנכנסתם לבית, אבל הן נותנות לי לפתות אתכם במעלה המדרגות. הן נותנות לי לדבר אתכם קצת זמן. זה מקל על הבדידות שלי. ואז... טוב, המפלצות אוהבות לאכות בשקיעה. היום, זה הולך להיות בשבע ושלוש דקות." הוא החווה לעבר השעון הדיגיטלי שהיה על השולחן שלו, שהראה על השעה 10:34. "אחרי שאתם לא תהיו, אני-אני אתקיים על מה שלא יהיו המנות שסחבתם."

הוא הציץ במבט רעב בתיק הגב שלי. צמרמורת עברה במורד עמוד השדרה שלי.

"אתה גרוע כמו המפלצות," אמרתי.

הזקן התכווץ. לא היה אכפת לי אם פגעתי ברגשותיו. בתיק הגב שלי היו שני חטיפי סניקרס, כריך נקניק, פחית מים ובקבוק ריק לנקטר. לא רציתי להיהרג בשביל זה.

"אתה צודק שאתה שונא אותי," הלאוקרוטה אמרה בקול של האל, "אבל אני לא יכול להציל אותך. בשקיעה, הסורגים האלו יעלו. המפלצות יגררו אתכם מפה ויהרגו אתכם. אין מזה דרך בריחה."

בתוך הכלוב של המפלצת, היה משטח בצורת ריבוע פתוח בקיר האחורי. לא הבחנתי בו לפני, אבל הוא חייב להוביל לחדר אחר. עוד שתי לאוקרוטאות נכנסו לתוך להכלוב. כל שלושת העיניים האדומות הזוהרות שלהן ממוקדות בי, משטחי הפה הגרמיים נוקשים בציפייה.

תהיתי איך המפלצות יכולות לאכול עם הפיות המוזרים האלו. כאילו כתשובה לשאלה שלי, לאוקרוטה הרימה שיריון ישן בפיה. הארד השמיימי נראה עבה מספיק כדאי לעצור זרקת חנית, אבל הלאוקרוטה הכניעה אותו בכוח אחיזת צבת ונגסה חתיכה בצורת פרסה מהמתכת.

"כמו שאתם רואים," אמרה לאוקרוטה אחרת בקול של האל, "המפלצות חזקות בצורה מדהימה."

הרגליים שלי הרגישו כמו ספגטי ספוגי. האצבעות של תאליה חפרו בזרועה שלי.

"תשלח אותן מכאן," היא דרשה. "האל, אתה יכול לגרום להן לעזוב?"

הזקן קימט את מצחו. המפלצת הראשונה אמרה: "אם אעשה זאת, לא נהיה מסוגלים לדבר."

המפלצת השנייה דיברה באותו קול: "חוץ מזה, כל אסטרטגיות הפעולה שאתם יכולים לחשוב עליהן, מישהו אחר כבר ניסה."

המפלצת השלישית אמרה: "אין שום סיכוי לשיחה פרטית."

תאליה התקדמה, חסרת מנוחה כמו המפלצות. "הן יודעות מה אנחנו אומרים? אני מתכוונת, הן רק מדברות, או שהן גם מבינות מילים?"

הלאוקרוטה הראשונה השמיעה יללה צורמת. אז היא חיכתה את הקול של תאליה: "הן גם מבינות מילים?"

הבטן שלי התהפכה. המפלצת עשתה חיקוי מושלם של תאליה. אם הייתי שומע את הקול הזה בחשכה, קורא לעזרה, הייתי רץ ישר אל מקור הקול.

המפלצת השנייה דיברה בקול של האל: "היצורים אינטליגנטים, כמו שכלבים אינטליגנטים. הם מבינים רגשות וביטויים פשוטים. הם יכולים להערים על טרפם בעזרת בכי ודברים כמו 'הצילו!' אבל אני לא בטוח עד כמה הם מבינים את שפת בני האדם. זה לא משנה. אתם לא יכולים להערים עליהם."

"תשלח אותם מכאן," אמרתי. "יש לך מחשב. תקליד מה שאתה רוצה להגיד. אם אנחנו הולכים למות בשקיעה, אני לא רוצה שהדברים האלה יבהו בי כל היום."

האל היסס. אז הוא פנה אל המפלצות והביט בהן בדממה. אחרי כמה רגעים, הלאוקרוטאים נהמו. הן הלכו החוצה מהכלוב והסורגים האחוריים נסגרו אחריהן.

האל הביט בי. הוא פרש את ידיו כאילו הוא מתנצל, או שואל שאלה.

"לוק," תאליה אמרה בדאגה, "יש לך תכנית?"

"עדיין לא," הודיתי. "אבל יהיה יותר טוב אם תהיה לנו אחת בשקיעה."