המטה של סראפיס
עד שהיא ראתה את המפלצת בעלת שני הראשים, אנבת' לא חשבה שהיום שלה יכול להיות גרוע יותר.
היא בילתה את כל היום בהשלמות שיעורי הבית, (הברזה משיעורים על בסיס קבוע כדי להציל את העולם ממפלצות ומאלים יוונים רמאים התחילה לבלבל את המכ"ם האישי שלה.) ואז היא סירבה לסרט עם החבר שלה פרסי, ועוד כמה חברים כדי שהיא תוכל להיבחן להתמחות במשרד אדריכלות.
למרבה הצער, המוח שלה הפך לעיסה והיא די היה בטוחה שהיא הרסה את הראיון.
לבסוף, היא השתרכה בוושינגטון סקוור פארק בדרכה לתחנת הרכבת התחתית ודרכה בערמת קקי של פרות.
היא הרימה את ראשה לשמיים. "הרה!"
עוברי אורח תלו בה מבטים מוזרים, אבל לאנבת' לא היה אכפת.
נמאס לה מהבדיחות של אלת השמיים. אנבת' עשתה כל כך הרבה מסעות חיפושים בשביל הרה, ועדיין מלכת השמיים השאירה לה מתנות מהחיה המקודשת לה בדיוק איפה שאנבת' יכלה לדרוך בהן.
האלה בטוח התקשתה להגניב פרות למנהטן.
עד שאנבת' הגיעה לתחנה המערבית היא הייתה עצבנית ומותשת ורק רצתה לתפוס את רכבת 102 ולהגיע לפרסי. זה היה מאוחר מידי בשביל הסרט, אבל אולי הם יוכלו לאכול ביחד ארוחת ערב או משהו כזה.
אז היא קלטה את המפלצת.
אנבת' ראתה כבר כמה דברים מטורפים ביים שלה, אבל המפלצת הזאת ללא ספק הגיעה לראש רשימת ה- 'מה האלים חשבו לעצמם?!'.
זה נראה כמו אריה וזאב משולבים ביחד, שדחסו אותם לתוך קונכיה של סרטן.
הקונכיה עצמה היתה חומה ומסולסלת, כמו גביע גלידה בגודל של 2 מטר, והיה עד האמצע סדק שנראה כאילו הקונכיה נשברה לשנים והודבקה בחזרה.
מהקונכיה יצאו שתי רגלים קדמיות ושני ראשים, משמאל היה ראש זאב אפור ומימין ראש אריה עם רעמה זהובה.
שני הראשים לא נראו מרוצים מהעובדה שהם חולקים אותה קונכיה. הם גררו אותה מאחוריהם על הרצפה, כשהיא זזה מימין לשמאל, ונמשכת לכיוונים שונים. הם נחרו אחד על השני בהתגרות. ואז שניהם קפאו ורחרחו את האוויר.
בין אנבת' למפלצת עבר זרם של נוסעים. רובם עקפו את המפלצת והעלם ממנה, האחרים קימצו את המצח או נראו מוטרדים.
אנבת' ראתה כבר את הערפול עובד פעמים רבות, אבל כל פעם היא התפעלה מחדש איך הוא גורם לבני תמותה לראות משהו מוסבר- כלב משוטט, או אולי חסר בית עטוף בשק שינה.
הנחיריים של המפלצת רעדו. לפני שאנבת' החליטה מה לעשות, שני הראשים הסתובבו אליה ובהו ישירות בה.
אנבת' הושיטה את היד אל הסכין שלה. אז היא נזכרה שאין לה אחד כזה. כרגע, הנשק הכי קטלני שלה היה הילקוט שלה, שהיה מפוצץ בספרי אדריכלות מהספריה העירונית.
היא ייצבה את הנשימה, המפלצת הייתה בערך במרחק של תשעה מטרים.
להתמודד עם אריה-זאב-סרטן בתחנת רכבת הומה לא הייתה הבחירה הראשונה שלה, אבל, אם לא תהיה לה ברירה, היא תעשה את זה. היא הייתה בת אתנה.
היא בהתה במפלצת, כדי שתדע עם מי יש לה עסק.
"תראה לי למה אתה מסוגל, סרטני." היא אמרה "אני מקווה שיש לך סיבולת כאב גבוהה".
ראשי האריה והזאב חשפו את הניבים שלהם. אז הרצפה רעדה, אוויר זרם דרך המנהרות כשהרכבת הגיעה.
המפלצת נחרה לכיוונה של אנבת'. היא יכלה להישבע שלא היה לה מראה של חרטה בעיניים שלה, היא בטח חשבה- אני אשמח לקרוע אותך לגזרים זעירים, אבל יש לי דברים חשובים לעשות.
ואז סרטני הסתובב, בעודו גורר את הקונכייה הענקית שלו מאחוריו, הוא נעלם במעלה המדרגות, בדרכו לרכבת A.
לרגע, אנבת' היה המומה מכדי לזוז. רק לעתים רחוקות היא ראתה מפלצת משאירה חצויים ככה. מפלצות כמעט תמיד תוקפות.
אם לסרטן הנזיר בעל שני הראשים היה משהו חשוב יותר לעשות מאשר להרוג אותה, אנבת' רצה לדעת מה זה היה. היא לא יכלה להשאיר את המפלצת ככה ללכת, ולתת לה לבצע את התכניות הנפשעות שלה לנסוע בתחבורה ציבורית בחינם.
היא העיפה בצער מבט לעבר רכבת F, שהייתה לוקחת אותה לביתו של פרסי. ואז היא רצה במעלה המדרגות אחרי המפלצת.
אנבת' קפצה על הרכבת רק שנייה לפני שהדלתות נסגרו. הרכבת יצאה לדרך מהמסילה וצללה אל תוך החשכה. אורות התקרה הבהבו. נוסעים נעו קדימה ואחורה. כל מושב היה מלא. כתריסר נוסעים קמו, והתנודדו בעודם מחזיקים בידיות שהשתלשלו מהתקרה.
אנבת' לא יכול היה לראות את המפלצת עד שמישהו בחזית צעק, "תיזהר, פריק!"
הזאב-אריה-סרטן עשה את דרכו קדימה, נוהם לעבר בני התמותה, אך הנוסעים רק התנהגו כמו תושבי ניו- יורק רגוזים רגילים. אולי הם ראו את המפלצת כבחור שיכור אקראי.
אנבת' עקבה אחריו.
סרטני שבר את דלתות המעבר וטיפס דרכו, אנבת' שמה לב שמשריונו בקע זוהר קלוש.
הוא עשה את זה קודם? סביב המפלצת הסתחרר סימני ניאון אדומים - אותיות יווניות, סימנים אסטרולוגיים וכתב שעשוי מתמונות, כתב חרטומים מצרי.
צמרמורת התפשטה בין השכמות של אנבת'. היא זכרה משהו שפרסי אמר לה לפני כמה שבועות - על מפגש שהיה נראה לה כל כך בלתי אפשרי שהיא הניחה שהוא מתלוצץ.
אבל עכשיו …
היא פילסה לעצמה דרך בהמון, בעקבות סרטני לקרון הבא.
מהקונכייה של היצור בקע בהחלט זוהר בהיר. ככל שאנבת' התקרבה, היא התחילה לקבל בחילה. היא הרגישה תחושת משיכה חמה בקרביה, כאילו יש לה קרס דייג בטבור שלה, שמושך אותה אל המפלצת.
אנבת' ניסתה להרגיע את עצביה. היא הקדישה את חייה ללימוד דברים יוונים עתיקים, מפלצות וחצויים. ידע היה לה הנשק החשוב ביותר. אבל סרטן עם שני ראשים - לא היה לה מאגר של ידע למצב כזה. המצפן הפנימי שלה הסתחרר ללא הועיל.
היא הצטערה שאין לה גיבוי. היה לה את הטלפון הנייד שלה, אבל גם אם היא יכולה לקבל קליטה במנהרה, למי היא תתקשר? רוב החצויים לא נושאים טלפונים. האותות מושכים מפלצות. פרסי היה רחוק בצפון העיר. רוב חבריה היו במחנה החצויים היו על החוף הצפוני של לונג איילנד.
סרטני המשיך לנוע לקדמת הרכבת. עד שאנבת' הצליחה להגיע אליו בקרון הבא, ההילה שלו כבר הייתה כל כך חזקה שאפילו בני התמותה התחילו לשים לב.
רבים השתופפו ורכנו בכיסאותיהם, כאילו מישהו פתח קופסה מלאה באוכל מקולקל. אחרים התעלפו על הרצפה.
אנבת' הרגישה כל כך עצבנית שהיא רצתה לברוח, אבל החבל הדמיוני בטבור המשיך למשוך אותה לעבר המפלצת.
הרכבת עצרה בתחנת הרכבת ברחוב פולטון. ברגע שהדלתות נפתחו, כל נוסע שעדיין היה בהכרה רץ החוצה. ראש הזאב של סרטני זינק לעבר אישה אחת, ותפס את התיק שלה בשיניו כשניסתה להימלט.
"הי!" אנבת' צעקה.
המפלצת עזבה את האישה.
שני זוגות העיניים התקבעו על אנבת', אם המפלצת יכלה לדבר היא בטח הייתה אומרת- יש לך משאלת מוות?
ואז שני הראשים הטילו את ראשם לאחור ושאגו בהרמוניה. הצליל הכה את אנבת כמו מגע של קרח בין העיניים. חלונות הרכבת התנפצו. בני תמותה שהתעלפו נבהלו בחזרה להכרה. אחדים הצליחו לזחול החוצה מן הדלתות. אחרים התגלגלו מבעד לחלונות שבורים.
אנבת' ראתה במטושטש את המפלצת משתופפת על אמותיה הלא תואמות, מוכנה לזנק.
הזמן האט. היא הייתה מודעת במעומעם לדלתות המנופצות, והרכבת הריקה יצאה מן התחנה. האם הנהג לא הבין מה קורה? האם הרכבת פועלת על טייס אוטומטי?
ממרחק של שלושה מטרים מהמפלצת, הבחינה אנבת' בעוד כמה פרטים עליה. ההילה האדומה שלה נראתה בהירה ביותר לאורך התפר בקונכייה. אותיות יווניות זוהרות והירוגליפים מצריים ניתזו החוצה כמו גז וולקני מסדק עמוק בים. הזרוע השמאלית של האריה הייתה מגולחת על פרק כף היד, מקועקעת בסדרה של פסים שחורים קטנים. והיה תקוע בתוך האוזן השמאלית של הזאב תג מחיר כתום שעליו היה כתוב: 99.99$
אנבת' אחזה ברצועת התרמיל שלה. היא הייתה מוכנה להטיח אותו למפלצת, אבל זה לא היה בדיוק נשק. במקום זאת, היא הסתמכה על הטקטיקה הרגילה שלה מול אויב חזק יותר. היא התחילה לדבר.
"את עשויה משני חלקים שונים," אמרה. "את כמו ... חתיכות של פסל שהתעורר לחיים. מיזגו אתכם ביחד?"
זה היה השערה גמורה, אבל נהמת האריה גרמה לאנבת' לחשוב שהיא פגעה בדיוק. הזאב דחף את לחיו של האריה כאילו אמר לו לשתוק.
"אתם לא רגילים לעבוד ביחד," ניחשה אנבת'. "מר אריה, יש לך קוד זיהוי על הרגל שלך. היית מוצג במוזיאון. אולי המטרופולין?"
האריה שאג בקול רם כל כך שברכיה של אנבת' רעדו.
"אני מניח שזה כן. ואתה, מר זאב... המדבקה הזאת על האוזן שלך... היית מוצר למכירה בחנות עתיקות כלשהי?"
הזאב נהם וצעד צעד אחד לעברה.
בינתיים, הרכבת המשיכה במנהרה מתחת לאיסט ריבר. רוח קרה הסתחררה מבעד לחלונות השבורים וגרמה לשיניה של אנבת' לשקשק.
כל האינסטינקטים שלה אמרו לה לרוץ, אבל המפרקים שלה הרגישו כאילו הם מתמוססים. ההילה של המפלצת המשיכה להתבהר, ממלאת את האוויר בסמלים ערפליים ואור אדמדם.
"אתם ... אתם מתחזקים," ציינה אנבת'. "אתם נוסעים לאיזה מקום, נכון? וככל שתתקרבו -"
ראשי המפלצת שאגו שוב בהרמוניה. גל של אנרגיה אדומה פילח את הקרון. אנבת' נאלצה להילחם בעצמה כדי להישאר בהכרה.
סרטני התקרב. הקליפה התרחבה, הסדק בוער כמו ברזל מותך.
"חכה," קראה אנבת'. "אני - אני מבינה את זה עכשיו. עוד לא סיימת. אתה מחפש עוד חלק. ראש שלישי?"
המפלצת נעצרה. עיניה נצצו בחשש, כאומרות: האם קראת את היומן שלי?
האומץ של אנבת' התגבר. לבסוף היא קיבלה את קנה המידה של האויב. היא פגשה בעבר הרבה יצורים בעלי שלושה ראשים. כשמדובר ביצורים מיתולוגיים, שלושה היו מעין מספר קסמים. זה היה הגיוני שלמפלצת הזאת יהיה ראש נוסף.
סרטני היה מין פסל, מחולק לחתיכות. עכשיו משהו עורר אותו. והוא מנסה להרכיב את עצמו בחזרה.
אנבת' החליטה שהיא לא יכולה להניח לזה לקרות. אותם כתבי-הירוגליפים אדומים זוהרים וכתבים יווניים ריחפו סביבו כמו חוט הצתה בוער, מקרינים קסמים שהרגישו שגויים מיסודם, כאילו הם מתמוססים אט-אט במבנה התא של אנבת'.
"אתם לא בדיוק מפלצת יוונית, נכון?" היא העזה. "אתם ממצרים?"
סרטני לא אהב את ההערה הזאת. הוא חשף את הניבים שלו והתכונן לקפוץ.
"וואו, חבר," אמרה. "אתה עדיין לא במלוא העוצמה, נכון? תתקוף אותי עכשיו, ואתה תפסיד. אחרי הכל, שניכם לא סומכים זה על זה".
האריה הטה את ראשו ורטן.
אנבת' זייפה מבט של הלם. "מר אריה! איך אפשר להגיד את זה על מר זאב?"
האריה מצמץ.
הזאב העיף מבט באריה ונהם בחשדנות.
"ומר זאב!" התנשמה אנבת'. "אתה לא צריך להשתמש בשפה כזאת על החבר שלך!"
שני הראשים הסתובבו זה אל זה, מתנשפים ומייללים. המפלצת התנודדה כשזרועותיה נעות בכיוונים שונים.
אנבת' ידעה שהיא קנתה לעצמה רק כמה שניות. היא טלטלה את מוחה, מנסה להבין מה היצור הזה ואיך היא יכולה להביס אותו, אבל זה לא תאם שום דבר שהיא זוכרת מהשיעורים שלה במחנה החצויים.
היא שקלה ללכת מאחוריו, אולי לנסות לשבור את הקונכייה שלו, אבל לפני שהספיקה, הרכבת האטה. הם נכנסו לתחנת היי סטריט, התחנה הראשונה בברוקלין.
הרציף היה ריק באופן מוזר, אבל הבזק של אור ליד גרם המדרגות תפס את עינה של אנבת'. נערה בלונדינית לבושה בבגדים לבנים התנודדה על מטה עץ, ניסתה להכות חיה מוזרה שהתפתלה סביב רגליה, נובחת בכעס. מן הכתפיים נראה היצור כמו לברדור רטריבר שחור, אבל קצהו האחורי לא היה אלא נקודה מחודדת, כמו זנב ראשן.
אנבת' הבינה מיד מה זה: החלק השלישי.
הנערה הבלונדינית הכתה את הכלב על האף. המטה שלה התלקח באור מוזהב, והכלב זינק לאחור - ישר דרך חלון שבור אל הקצה המרוחק של קרון הרכבת התחתית של אנבת'.
הנערה הבלונדינית הלכה אחריו. היא קפצה פנימה דרך הדלתות הנסגרות בדיוק כשהרכבת יצאה מן התחנה.
לרגע עמדו כולם שם - שתי בנות ושתי מפלצות.
אנבת' בחנה את הנערה האחרת בקצה השני של הקרון, מנסה להעריך את רמת האיום שלה.
הנערה החדשה לבש מכנסי פשתן לבנים וחולצה תואמת, מעין מדי קראטה. מגפי הפלדה שלה נראו כאילו הם עלולים רק להכביד בקרב. על כתפה השמאלית היה תרמיל ניילון כחול עם מקל שנהב מעוקל - בומרנג? - תלוי על הרצועה. אבל הנשק המפחיד ביותר של הנערה היה מטה העץ הלבן שלה - שאורכו כמטר וחצי, שבראשו מגולף נשר, כולו זוהר כמו ארד שמימי.
אנבת' פגשה את עיניה של הנערה, ותחושה של דז'ה וו טלטלה אותה.
נערת הקראטה לא הייתה יכולה להיות מבוגרת משלוש-עשרה. עיניה היו כחולות מבריקות, כמו ילדה של זאוס. שערה הבלונדיני הארוך היה שזור בפסים סגולים. היא נראתה כמו ילדה של אתנה - מוכנה ללחימה, מהירה, ערנית וחסרת פחד. אנבת' הרגישה כאילו היא רואה את עצמה לפני ארבע שנים, בערך בזמן שפגשה לראשונה את פרסי ג'קסון.
ואז דיברה נערת הקראטה וניפצה את האשליה.
"בסדר." היא נשפה קווצת שיער סגול מפניה. "כי היום שלי כבר לא היה מספיק מעצבן."
בריטית, חשבה אנבת'. אבל לא היה לה זמן להרהר בזה.
ראש הכלב וסרטני עמדו במרכז הקרון, במרחק של כחמישה מטרים זה מזה, בוהים זה בזה בתדהמה. עכשיו הם התגברו על ההלם. הכלב יילל - צעקה מנצחת, כמו: מצאתי אותך! והסרטן-זאב-אריה זינק כדי לפגוש אותו.
"תעצרי אותם!" צעקה אנבת'.
היא זינקה על גבו של סרטני, וכפותיו הקדמיות התמוטטו מהמשקל הנוסף.
הנערה האחרת צעקה משהו כמו: "מאר!"
סדרה של הירוגליפים זוהרים הבהבה באוויר.
יצור הכלב התנודד לאחור, משתנק כאילו הוא בלע כדור ביליארד.
אנבת' התאמצה לשמור על סרטני למטה, אבל המפלץ היה כפול ממשקלה. הוא נדחף על רגליו הקדמיות, מנסה לזרוק אותה. שני הראשים הסתובבו כדי להביט בפניה.
למרבה המזל היא רתמה המון פגאסוסי פרא במחנה החצויים. היא הצליחה לשמור על שיווי המשקל שלה בזמן שהורידה את התרמיל. היא זרקה עשרים קילוגרמים של ספרי ארכיטקטורה על ראש האריה. אחר כך היא כרכה את רצועות הכתפיים דרך הלוע של הזאב ומשכה קצת.
בינתיים פרצה הרכבת אל אור השמש. הרכבת קרקשה לאורך המסילות המוגבהות של קווינס. אוויר צח נשב מבעד לחלונות השבורים וחתיכות זכוכית שבורות נצצו על המושבים.
מזווית עינה ראתה אנבת' את הכלב השחור מתנער מההתקפה. הוא זינק לעבר נערת הקראטה, שהוציאה את בומרנג השנהב שלה והפציצה אותו בהבזק זהב נוסף.
אנבת' הצטערה שהיא לא יכולה לזמן הבזקים זהובים. כל מה שהיה לה זה תרמיל מטופש. היא עשתה כמיטב יכולתה להכניע את סרטני, אבל המפלצת נראתה חזקה יותר, בעוד ההילה האדומה שלה החלישה את אנבת'. הראש שלה היה דחוס בצמר גפן. הבטן שלה התעוותה.
היא איבדה את תחושת הזמן כשהיא נאבקה ביצור. היא רק ידעה שהיא לא יכולה לתת לה להשתלב עם ראש הכלב. אם המפלצת תהפוך לשלושה ראשים שלמים, זה יהיה בלתי אפשרי להילחם בה.
אוזניה צלצלו כאשר המפלצת שאגה בניצחון. גל של אנרגיה אדומה חצה את הקרון. הרכבת נטתה לצדדים, ואנבת' נעשתה חסרת משקל.
"בואי." אמר קול של נערה. "אנחנו חייבות לזוז."
אנבת' פקחה את עיניה. העולם הסתחרר. צופרי חירום ייבבו מרחוק.
היא שכבה על גבה על כמה עשבים שוטים. הנערה הבלונדינית מהרכבת גחנה מעליה ומשכה בזרועה.
אנבת' הצליחה להתיישב. היא הרגישה כאילו מישהו ממסמר מסמרים חמים אל תוך הצלעות שלה. כשהראייה שלה התבהרה, היא הבינה שיש לה מזל שהיא חיה. הקרונות שכבו על צידם בזיגזג שבור, מעלים עשן שהזכירו לאנבת' גוויית דרקון (למרבה הצער, היא ראתה כמה מאלה).
היא לא הבחינה בבני תמותה פצועים. היא קיוותה שכולם ברחו מהרכבת בתחנה ברחוב פולטון. אבל עדיין- איזה אסון.
אנבת' זיהתה איפה היא: רוקוואי ביץ'. כמה מאות מטרים משמאל מגרשים ריקים וגדרות תיל כפופות פינו מקום לחול צהוב מנוקד בזפת ואשפה הים סער מתחת לשמיים מעוננים. לימינה של אנבת', ליד פסי הרכבת, עמדה שורה של בתים כל כך רעועים, עד כי הם היו עשויים להיות בנייני צעצוע שנבנו מקופסאות מקרר ישנות.
"יו- הו." נערת הקראטה טלטלה את כתפה. "אני יודעת שאת כנראה בהלם. אבל אנחנו צריכות ללכת. אני לא ממש רוצה שהמשטרה תחקור אותי בעניין הזה."
הנערה זזה שמאלה. מאחוריה על המסלול השבור, מפלצת הלברדור השחורה התחבטה כמו דג מחוץ למים, לועה וכפותיה קשורות בחבל מוזהב.
אנבת' בהתה בנערה הצעירה. סביב צווארה נצצה שרשרת על קמע כסף- כמו סמל ענח' מצרי שחוצה איש זנגוויל.
לצדה שכבו המטה שלה ובומרנג השנהב שלה- שניהם מגולפים עם הירוגליפים ותמונות של מפלצות מאוד לא-יווניות.
"מי את?" דרשה אנבת'.
זווית פיה של הנערה נמשכה בחיוך. "בדרך כלל אני לא נותנת את השם שלי לזרים, פגיעות קסומה וכל זה. אבל אני צריכה לכבד מישהי שנלחמה במפלצת בעלת שני ראשים בעזרת תרמיל גב." היא הושיטה את ידה. "סיידי קיין".
"אנבת' צ'ייס."
הן לחצו ידיים.
"נחמד לפגוש אותך, אנבת, "אמרה סיידי. "עכשיו, מה את אומרת שניקח את הכלב שלנו לטיול?"
הן עזבו בדיוק בזמן.
בתוך דקות הקיפו כלי-רכב חירום את שרידי הרכבת, וקהל של צופים התכנס מהבתים הסמוכים.
אנבת' הרגישה בחילה יותר מתמיד. כתמים אדומים רקדו לנגד עיניה, אבל היא סייעה לסיידי לגרור את יצור הכלב לאחור בזנבו אל דיונות החול. נראה שסיידי נהנית למשוך את המפלצת על פני הכי הרבה סלעים ובקבוקים שבורים שהיא מצאה.
המפלצת נהמה והתפתלה. ההילה האדומה שלה זהרה באור בהיר יותר, בעוד החבל הזהוב התעמעם.
בדרך כלל אנבת' אהבה ללכת על החוף. האוקיינוס הזכיר לה את פרסי. אבל היום היא הייתה רעבה ותשושה. התרמיל שלה הרגיש כבד עוד יותר ויותר, והקסם של יצור הכלב גרם לה לרצות להקיא.
חוץ מזה, חוף רוקאווי היה מקום עגום. סופת הוריקן ענקית פגעה שם כבר לפני יותר משנה, והנזק עדיין היה ברור. מכמה מבנייני הדירות המרוחקים נשארו רק שלדים, בניינים אחרים בעלי תריסים שבורים היו מכוסים בגרפיטי. עץ שבור, גושי מתכת ואבני מתכת מעוותות זלגו על החוף. עמודי המזח הרוסים הזדקרו מן המים. הים עצמו כרסם בחוסר מנוחה על החוף, כאומר, אל תתעלמו ממני. אני תמיד יכול לחזור ולסיים את העבודה.
לבסוף הן הגיעו למשאית גלידה מוזנחת שקועה למחצה בחולות. בצד היו צבועות תמונות דהויות של ממתקים טעימים שגרמו לבטנה של אנבת' למחות.
"חייבת לעצור," מלמלה.
היא שמטה את מפלצת הכלב וצעדה לעבר המשאית, ואז החליקה בגבה על הדלת.
סיידי ישבה בשיכול רגליים, פונה אליה. היא חיטטה בתרמיל הגב שלה והוציאה בקבוקון קרמיקה.
"הנה." היא הושיטה אותו לאנבת'. "זה טעים. תשתי."
אנבת' בחנה את הבקבוקון בחשש. הוא היה כבד וחם, כאילו היה מלאה קפה. "אה ... זה לא ישחרר הבזקי זהב בפנים שלי?"
סיידי נחרה. "זה רק שיקוי ריפוי, טיפשונת. חברה שלי, ג'אז, הרוקחת הכי טובה בעולם".
אנבת' עדיין היססה. היא טעמה שיקויים בעבר, רקוחים על ידי ילדי הקטה. בדרך כלל היה להם טעם של מרק עוף, אבל לפחות הם נוצרו כדי להשפיע על חצויים. מה שהיה בבקבוק הזה, בהחלט לא.
"אני לא בטוחה שכדאי שאני אנסה," אמרה. "אני לא כמוך".
"אף אחד לא כמוני," הסכימה סיידי. "הפלאיות שלי היא ייחודית. אבל אם את מתכוונת שאת לא קוסמת, טוב, אני רואה את זה. בדרך כלל אנחנו נלחמים עם מטה ושרביט." היא ליטפה את המוט הלבן המגולף ואת בומרנג השנהב ששכב לידה. "בכל אופן, אני חושבת שהשיקויים שלי צריכים לעבוד עליך. את נאבקת במפלצת. שרדת את התאונה. את לא יכולה להיות נורמלית."
אנבת' צחקה חלושות. היא מצאה את החוצפה של הבחורה השנייה מרעננת. "לא, אני בהחלט לא נורמלית. אני חצויה."
"אה." סיידי טפחה באצבעותיה על השרביט שלה. "מצטערת, זה חדש לי. חסויה?"
"חצויה." אנבת' תיקנה. "חצי בת תמותה. חצי אלה."
"הו, נכון." סיידי נשפה לרווחה. "אירחתי את איזיס בראש שלי לא מעט פעמים. מי החבר המיוחד שלך?"
"ה- ...לא. אני לא מארחת אף אחד. אמא שלי היא אלה יוונית, אתנה."
"אמא שלך."
"כן."
"אלה. אלה יוונית."
"כן." אנבת' שמה לב שחברתה החדשה מחווירה. "אני מניחה שאין לכם דבר כזה, אממ, מאיפה את באה?"
"ברוקלין?" סיידי הרהרה "לא, אני לא חושבת. או לונדון. או לוס אנג'לס. אני לא זוכרת פגישה עם חצוי יווני בכל אחד מהמקומות האלה. ובכל זאת, כשמישהו מטפל בבונים קסומים, אלות חתוליות וגמדים בספידו, כבר אי אפשר להפתיע אותך בקלות רבה."
"אנבת' לא הייתה בטוחה שהיא שמעה נכון. "גמדים בספידו?"
"מממ." סיידי העיפה מבט במפלצת הכלב, עדיין מתפתלת בקשרי הזהב שלה. "אבל הנה הקטע. לפני כמה חודשים אמא שלי נתנה לי אזהרה. היא אמרה לי להיזהר מפני אלים אחרים וסוגים אחרים של קסם."
הבקבוק בידיה של אנבת' הרגיש כאילו נעשה חם יותר. "אלים אחרים. הזכרת את איזיס. היא אלת הקסמים המצרית. אבל ... היא לא אמא שלך?".
"לא," אמרה סיידי. "אני מתכוונת, כן. איזיס היא אלת הקסם המצרי. אבל היא לא אמא שלי. אמא שלי היא רוח רפאים. טוב ... היא הייתה קוסמת בבית החיים, כמוני, אבל אז היא מתה, אז -"
"רק רגע." ראשה של אנבת' הלם כל כך, עד שחשבה שאין דבר שיכול להחמיר את המצב. היא פתחה את השיקוי ושתתה אותו.
היא ציפתה לדייסה. אבל למען האמת היה לזה טעם של מיץ תפוחים חם. הראייה שלה התבהרה מיד. הבטן שלה נרגעה.
"וואו." היא אמרה.
"אמרתי לך." סיידי גיחכה. "ג'אז היא רוקחת מצוינת".
"אז אמרת ... בית החיים. הקסם המצרי. את כמו הילד שהחבר שלי פגש."
חיוכה של סידי נשחק. "החבר שלך ... פגש מישהו כמוני? עוד קוסם?"
במרחק כמה צעדים משם, יצור הכלב נהם ונאבק. סיידי לא נראתה מודאגת, אבל אנבת' הייתה מודאגת מאיך שהחבל הקסום הזוהר מתעמעם
"זה היה לפני כמה שבועות," אמרה אנבת'. "פרסי סיפר לי סיפור מטורף על פגישה שלו עם ילד ליד מורצ'ס באי. הילד הזה כנראה השתמש בהירוגליפים כדי להטיל כשפים. הוא עזר לפרסי להלחם בתנין ענק."
"בן סובק!" פלטה סיידי. "אבל אחי נאבק ב -, הוא לא אמר שום דבר על -."
"השם של אח שלך זה קרטר?" שאלה אנבת'.
הילה כעוסה וזהובה הבהבה סביב הראש של סיידי – הילה של הירוגליפים שנראו זועפים מאוד.
"נכון לרגע זה," נהמה סיידי, "השם של אחי הוא שק חבטות. כנראה שהוא לא סיפר לי הכל."
"אה." אנבת' נאלצה להילחם בדחף להתרחק מהחברה החדשה שלה. היא חששה שההירוגליפים הכועסים והזוהרים האלה עלולים להתפוצץ. "סליחה"
"אל תצטערי." אמרה סיידי. "אחרת אני לא אהנה להרביץ לאחי בפרצוף. אבל דבר ראשון ספרי לי הכל על עצמך, חצויים, יוונים וכל מה שעשוי לגלות לנו למה הכלב הרע שלנו כאן."
אנבת' סיפרה לה מה שיכלה.
בדרך כלל לקח לה זמן לסמוך על אנשים, אבל היה לה הרבה נסיון בלקרוא אנשים. היא חיבבה את סיידי מיד: הנעליים הצבאיות, הפסים הסגולים, הגישה שלה...מהנסיון של אנבת', לא הרבה אנשים מביעים רצון להרביץ למישהו בפרצוף ובהחלט לא הביעו רצון לעזור למישהו זר לא ידוע ועוד להציע לו משקה ריפוי.
אנבת' תיארה את מחנה החצויים. היא סיפרה על כמה מהרפתקאותיה ומאבקי האלים, הענקים והטיטנים. היא הסבירה איך היא מצאה את האריה - זאב - סרטן עם שני הראשים בתחנת הרכבת התחתית ברחוב ארבע מערב ואיך החליטה לעקוב אחריו.
"אז הנה אני כאן." סיכמה.
פיה של סיידי רטט. היא נראתה כאילו היא הולכת לבכות ולילל. במקום זה היא פרצה בצחוק.
אנבת' קימטה את מצחה. "אמרתי משהו מצחיק?"
"לא,לא..." ציחקקה סיידי. "טוב...זה קצת מצחיק. אני מתכוונת, אנחנו יושבות לנו על החוף ומדברות על אלים יוונים. ומחנה לחצויים, ו –"
"הכל אמת!"
"הו, אני מאמינה לך זה פשוט מגוחך מידי. לא יכול להיות שהעולם שלי עד כדי כך מוזר, בהתחלה אני חושבת לעצמי: אוקי. אני הכי מוזרה שאפשר. לפחות אני יודעת עד לאן זה מגיע. דבר ראשון, אני מגלה שאני ואחי צאצאים של הפרעונים ויש לנו כוחות קסם. בסדר. אין בעיה. ואז אני מגלה שהאבא המת שלי התמזג עם האל אוזיריס ונהיה אדון המתים. מבריק! למה לא? אז הדוד שלי משתלט על בית החיים ומתחיל לפקח על מאות חרטומים ברחבי העולם. ואז החבר שלי הופך לבן כילאיים של חרטום/ אל ההלוויות בן האלמוות. וכל הזמן אני חושבת לעצמי, כמובן! להישאר רגועה להמשיך הלאה! אני מוכנה! ואז את באה ביום חמישי אקראי, ואומרת, אה, דרך אגב, אלים מצריים הם רק חלק קטן שיגעון קוסמי. אנחנו צריכים לדאוג גם מאלים יוונים! יאיי!"
אנבת' לא יכלה לעקוב אחרי כל מה שסיידי אמרה – חבר שהוא אל הלוויות? - אבל היא נאלצה להודות שלצחוק על זה היה יותר טוב מאשר להתכדר לכדור ולבכות.
"אוקי," היא הודתה. "כל זה נשמע קצת משוגע, אבל אני מניחה שזה הגיוני. המורה שלי כירון...היה אומר לי שאלים עתיקים הם בני אלמוות, כי הם חלק מהמרקם של הציביליזציה. אם אלי יוונים יכלו להישאר בסביבה כל מיליוני השני האלה, למה לא גם המצריים?"
"הרבה זה טוב." הסכימה סיידי. "אבל מה עם הכלבלב הזה?" היא הרימה צדף זעיר והקפיצה אותו על הראש של הלברדור, שנהם ברוגז. "רגע אחד הוא היה על השולחן בספרייה שלנו – יצירה בלתי מזיקה, חתיכת אבן שאנחנו חושבים שהוא חלק מפסל, אחרי כמה דקות הוא קם לחיים בבית שלנו בברוקלין. משסף את קיסמי ההשגחה שלנו, מפלס את דרכו דרך הפינגווינים של פליקס ומתעלם מהקסמים שלי כאילו הם כלום."
"פינגוונים?" אנבת' הנידה את ראשה. "לא. תשכחי ששאלתי."
היא סרקה בעיניה את יצור הכלב , אותיות יווניות אדומות והירוגליפים הסתחררו סביבו כאילו הם מנסים ליצור סמלים חדשים – הודעה שאנבת' כמעט הצליחה לקרוא.
"החבלים האלו יחזיקו?" היא שאלה. "הם נראים כאילו הם הולכים ונחלשים."
"אל תדאגי," סיידי הבטיחה לה. "החבלים האלה כבלו אלים בעבר. ולא אלים קטנים, עם לא אכפת לך. מהאקסטרה לארג'."
"אממ, בסדר. אז את אומרת שהכלב הוא חלק מפסל. את יודעת גם מאיזה פסל?"
"לא." סיידי משכה בכתפייה. "קליאו, הספרנית שלנו, רק התחילה לחפש כשהכלב הזה התעורר."
"אבל הכלב הזה חייב להיות קשור לראשי הזאב והאריה. אני קיבלתי את הרושם שהם גם קמו לחיים, הם התמזגו יחד והם לא רגילים לעבוד יחד כצוות. הם עלו על הרכבת בגלל שהם חיפשו משהו – כנראה את הכלב הזה."
סיידי התעסקה עם תליון הכסף שלה. " עם שלושה ראשים: אריה, זאב וכלב מבצבצים מתוך... מה היה הדבר המוזר הזה? שריון? לפיד?"
ראשה של אנבת' התחיל להסתחרר שוב. לפיד.
זיכרון הבזיק במוחה – תמונה שראתה בספר. אולי הדבר המוזר הזה יכול להיות משהו שמחזיקים, משהו ששייך ליד מסיבית. אבל זה לא יכול להיות לפיד...
"זה שרביט," היא הבינה. "אני לא זוכרת איזה אל החזיק אותו, אבל את המטה עם שלושת הראשים היה הסמל שלו. הוא היה...יווני אני חושבת, אבל הוא היה גם ממקום כלשהו במצריים–"
"אלכסנדריה." ניחשה סיידי.
אנבת' בהתה בה. "איך את יודעת?"
"טוב, זה מובן מאליו, אני לא חנונית היסטוריה כמו אח שלי, אבל אני הייתי באלכסנדריה. אני זוכרת משהו על זה שהיא הייתה הבירה כשהיוונים שלטו במצריים. זה היה אלכסנדר הגדול?"
אנבת' הינהנה. "זה נכון. אלכסנדר כבש את מצריים,ואחרי שהוא מת, הגנרל שלו פטולומי עלה אחריו. הוא רצה שהמצריים יקבלו אותו כפרעה, אז הוא חיבר את האלים המצריים והאלים היוונים ביחד ויצר חדשים."
"זה נשמע מבולגן," אמרה סיידי. "אני מעדיפה את האלים שלי."
"אבל היה אל אחד מיוחד...אני לא זוכרת את שמו. יצור עם שלושה ראשים היה בחלקו העליון של השרביט שלו."
"זה שרביט גדול מאוד," ציינה סיידי. "אני לא רוצה לפגוש את הבחור שיכול להרים אותו."
"אוי, אלים." אנבת' התיישבה. זהו זה! המטה לא רק מנסה להרכיב את עצמו מחדש – הוא מנסה למצוא את אדונו."
סיידי הזעיפה פנים. "אני לא בעד בכלל. אנחנו צריכות להיות בטוחות –"
הכלב ילל. החבלים הקסומים התפוצצו כמו רימון הלם, והעיפו לכל עבר רסיסי זהב.
הפיצוץ העיף את סיידי אל תוך הדיונות כאילו הייתה צמח.
אנבת' פגעה במשאית הגלידה. גפיה הפכו לעופרת. כל האוויר יצא מראותיה.
אם יצור הכלב רצה להרוג אותה. הוא יכל לעשות את זה בקלות.
במקום זה הוא רץ ונעלם בתוך העשבים.
אנבת' תפסה באופן אינסטנגטיבי בנשק. אצבעותיה נסגרו על השרביט המעוקל של סיידי. הכאב היה נורא. השנהב שרף כמו קרח יבש. אנבת' ניסתה לעזוב את השרביט אבל ידה לא צייתה. כשראתה שהשרביט משנה צורה הכוויות שככו, עכשיו היא החזיקה פגיון מארד שמיימי – בדיוק כמו זה שהייתה נושאת במשך שנים.
היא בהתה בלהב. ואז היא שמעה גניחות מהדיונות הסמוכות.
"סיידי!" אנבת' מעדה על רגליה.
עד שהיא הגיעה אל החרטומה, סיידי ישבה, וירקה חול מפיה. היו לה חתיכות של אצות בשיער, והתרמיל שלה היה עטוף סביב אחד מהמגפיים הצבאיים שלה, אבל היא נראתה יותר זועמת מאשר פצועה.
"כלב טיפש!" היא נהמה. "אין עוגיות כלבים בשבילו!" היא קימטה את מצחה כשראתה את הפגיון של אנבת'. "מאיפה השגת את זה?"
"אמ...זה השרביט שלך," אמרה אנבת'. "אני הרמתי אותו ו...אני לא יודעת. זה פשוט השתנה לסוג הפגיון שאני משתמשת בו בדרך כלל."
"הא. ובכן, לפריטי קסם יש צורת מחשבה משלהם. תשמרי אותו. יש לי עוד בבית. עכשיו, באיזו דרך הכלב הלך?"
"שם." אנבת' הצביעה עם הלהב החדש שלה.
סיידי הציצה אל היבשה. עינייה התרחבו. "אה...נכון. לעבר הסערה. זה חדש."
אנבת' עקבה אחרי מבטה. חוץ מהמסלול של הרכבת התחתית, היא לא ראתה דבר מלבד מגדל דירות נטוש, מגודר ועזוב על רקע שמי אחר הצהריים המאוחרים. "איזו סערה?"
"את לא רואה את זה?" שאלה סיידי. "חכי רגע." היא התירה את התרמיל מהמגף שלה ופשפשה בו. היא הוציאה עוד בקבוקון קרמיקה, אחד קצר ורחב כמו צנצנת של קרם פנים. היא הסירה את המכסה והוציאה קצת קרם ורוד. "תני לי למרוח לך את זה על העפעפיים שלך."
"וואו זה נשמע ממש לא מסוכן."
"אל תהיה רגישה. זה לא מזיק...טוב, לחרטומים. כנראה גם לחצויים."
אנבת' לא נרגעה, אבל היא עצמה את העיניים. סיידי מרחה את הקרם. הוא עקצץ אבל היה חמים כמו כרית חימום.
"טוב," אמרה סיידי. "את יכולה להסתכל עכשיו."
אנבת' פתחה את עינייה והתנשפה.
העולם היה מוצף צבע. הקרקע הפכה לשקופה – שיכבות דביקות יורדות על החשיכה שלמטה. האוויר היה גלים נוצתיים נוצצים, כל אחד תוסס קצת, כאילו מספר קטעי וידאו בהבחנה גבוהה היו אחד על גבי השני. הירוגליפים ואותיות ביוונית התרוצצו סביבה, ומתפוצצים בכל פעם שהם התנגשו. אנבת' הרגישה שהיא מסתכלת על העולם ברמה האטומית. הכל נראה חשוף, צבוע בקסם.
"את...את רואה הכל ככה כל הזמן?"
סיידי נחרה. "אלי מצריים, לא! זה היה מסיח את דעתי. אני צריכה להתרכז כדי לראות בדואת. זה מה שאת עושה – מציצה לתוך החלק הקסום של העולם."
"אני..." גימגמה אנבת'.
אנבת' הייתה בדרך כלל בטוחה בעצמה. בכל פעם שהיא התעסקה עם בני תמותה רגילים היא נשארה זחוחה וחשבה שהיא בעלת ידע סודי. אפילו בין חצויים אחרים, אנבת' הייתה כמעט תמיד המנוסה ביותר. היא עשתה יותר ממה שרוב הגיבורים אי פעם חלמו לעשות, והיא שרדה.
עכשיו, כשהסתכלה על וילונות הצבע, אנבת' הרגישה שוב כמו ילדה בת שש – עשרה, שרק לומדת עד כמה מסוכן העולם שלה.
היא התיישבה על החול. "אני לא יודעת מה לחשוב."
"אל תחשבי," יעצה סיידי. "תנשמי. העיניים שלך יתרגלו. זה קצת כמו שחייה. אם תתני לגוף שלך לקחת שליטה, את תדעי מה לעשות באופן אינסטינקטיבי. פאניקה, ואת תטבעי."
אנבת' ניסתה להירגע.
היא החלה להבחין בדפוסים באוויר: זרמים הזורמים בין השכבות של המציאות, שבילי אדים של קסם הזורמים בין המכוניות והבניינים. האתר של תאונת הרכבת זהר בירוק. לסיידי הייתה הילה זהובה עם נוצות ערפיליות שהתפשתו מאחוריה כמו כנפיים.
קונקונות ארגמניות התפתלו מהאתר לכיוון שאליו ה נמלטה. איפה שהכלב שכב קודם, הקרקע בערה כמו גחלים.
אנבת' התמקדה בבניין הדירות הנטוש, ופעימות הלב שלה הוכפלו. הבניין זהר באדום מבפנים – אור חלחל מבעד לחלונות ועלה למעלה, חודר דרך סדקים בקירות המתפוררים. עננים כהים הסתחררו מעל, ועוד קונקונות אנרגיה ארגמנית זרמו לכיוון הבניין מכל עבר, כאילו נגררו לתוך מערבולת.
התמונה הזכירה לאנבת' את כריבדיס, המערבולת שהיא נתקלה בה פעם בים המפלצות. זה לא היה זיכרון משמח.
"זה בניין הדירות," היא אמרה. "הוא מושך אור אדום מכל מקום."
"בדיוק," אמרה סיידי. "בקסם מצרי, אדום הוא רע. הוא אומר רוע וכאוס."
"אז זה איפה שהכלב מתחבא," ניחשה אנבת'. "כדי להתמזג עם השרביט."
"ואני מוכנה להתערב שגם למצוא את אדונו."
אנבת' ידעה שהיא צריכה לקום. הן היו צריכות למהר. אבל, מלהסתכל על שכבות המתערבלות של קסם, היא פחדה לזוז.
היא בילתה את רוב חייה בלמידת הערפול - הערפל הקסום שהפריד בין עולם בני התמותה בין העולם של המפלצות והאלים היוונים. אבל היא מעולם על הערפול כוילון צבעים.
איך סיידי קראה לזה? - דואט.
מספר השכבות שראתה היה עצום - כמו שטיח שקופל מאה פעמים לתוך עצמו. אנבת' תהתה עם הערפול והדואט קשורים, או אולי הם אותו הדבר.
היא לא בטחה בעצמה מספיק בשביל לעמוד. פאניקה, ואת תטבעי.
סיידי הושיטה את ידה. עיניה היו מלאות אהדה. "תראי, אני יודעת שזה הרבה, אבל שום דבר לא השתנה. את עדיין חצויה, קשת עורף, אוחזת בתרמיל כמו שתמיד היית. ועכשיו יש לך גם יופי של פגיון."
אנבת' הרגישה איך הדם חוזר אל פניה. בדרך כלל היא זאת שנותנת שיחות עידוד.
"כן. כן כמובן." היא תפסה בידה של סיידי. "בואי נלך למצוא אל."
גדר תיל הקיפה את הבניין, אבל הן נדחקו בין הפריצות ועשו את דרכן על פני שדה של מחרשות ובטון שבור.
נראה שהמשחה הקסומה שעל עיניה של אנבת' התפוגגה. העולם כבר לא נראה כמו קליידוסקופ רב שכבתי, אבל זה היה בסדר מבחינתה. היא לא הייתה צריכה ראייה מיוחדת בשביל לדעת שהבניין מלא בקסם רע.
מקרוב האור האדום בחלונות היה אפילו יותר חזק. הדיקט שיקשק. קירות הלבנים גנחו. ציפורי הרוגליפים ודמויות מוזרות נוצרו באויר וריחפו פנימה. אפילו הגרפיטי רטט על הקירות, כאילו הסמלים ניסו להתעורר לחיים.
לא משנה מה היה בתוך הבניין, כוחו משך גם את אנבת', באותה דרך שסרטני עשה ברכבת.
היא לפתה את פגיון הארד החדש שלה, מתוך הבנה שהוא קטן וקצר מידי כדי לספק כוח פגיעה רב. אבל בגלל זה אנבת' אהבה פגיונות: הם השאירו אותה ממוקדת. ילד של אתנה לעולם לא יסמוך על להב אם הוא יכול להשתמש בשכל שלו במקום. אינטיליגנציה ניצחה במלחמות, לא כוח הזרוע.
למרבה הצער, השכל של אנבת' לא עבד כל כך טוב כרגע.
"הלוואי שידעתי עם מי אנחנו מתמודדות," היא מילמלה בזמן שזחלו לעבר הבניין. "אני אוהבת לעשות מחקר דבר ראשון - לחמש את עצמי בידע."
"את נשמעת כמו אח שלי." נהמה סיידי. "תגידי לי, מפלצות נותנות לך למצוא אותן בגוגל לפני שהן תוקפות?"
"לא," הודתה אנבת'.
"אז הנה לך. קרטר - הוא אוהב לבלות שעות בספרייה, לקרוא על כל שד עוין שאנו עלולים לפגוש, מדגיש את החלקים החשובים, ועושה בשבילי כרטיסי פלאש כדי שאלמד. למרבה הצער, כאשר השדים תוקפים, הם לא נותנים לנו שום אזהרה, ורק לעיתים נדירות הם טורחים להזדהות."
"אז מה נוהל עבודה הרגיל שלך?"
"לפרוץ קדימה," אמרה סיידי. "לחשוב על הרגליים שלי. בעת הצורך, מפוצצת את אויבי לאלפי חלקיקים פצפונים."
"נפלא. את תתחברי מיד עם החברים שלי."
"אני אקח את זה בתור מחמאה. זאת נראה לי הדלת, מה את חושבת?"
היה שם גרם מדרגות שהוביל למרתף. הפתח היחיד היה חצי ממוסמר מעבר לדלת בנסיון להרחיק מסיגי גבול, אבל הדלת עצמה הייתה פתוחה במקצת.
אנבת' עמדה להציע לחפש דרך אחרת. היא לא בטחה בדרכים קלות כאלה, אבל סיידי לא חיכתה. החרטומה הצעירה דהרה במורד המדרגות וחמקה פנימה.
הברירה היחידה של אנבת' הייתה ללכת בעיקבותיה.
כפי שהתברר, אם הן היו באות דרך דלת אחרת, הן היו מתות.
כל פנים הבניין היה כמו פגז חלול, שלושים קומות, עם מערבולת של לבנים, צינורות, לוחות ופסולת אחרת, יחד עם סמלים יוונים זוהרים, הירוגליפים ושובלי ניאון של אנרגיה אדומה. המראה היה מחריד ויפה - כאילו תפסו טורנדו, ואז האירו מבפנים ושמו לראווה.
בגלל שהן נכנסו דרך קומת המרתף, אנבת' וסיידי היו מוגנות הם היו בחדר מדרגות נמוך - מעין תעלת בטון. אם הן היו נכנסות לסערה בקומת הקרקע, הן היו כבר נקרעות לגזרים.
בעוד אנבת' צופה, קורת פלדה מעוותת עפה מעלה במהירות של מכונית מרוץ. עשרות לבנים טסו במהירות כמו להקת דגים. הירוגליף אדום לוהט הוטח בחבילה של עץ והעץ נדלק כמו נייר טואלט.
"שם למעלה," לחשה סיידי.
היא הצביעה על החלק העליון של הבניין, שם חלק מהקומה השלושים עדיין היה שלם - מדף מתפורר בלט לתוך החלל. קשה היה לראות מבעד להריסות מתערבלות והאובך האדום, אבל אנבת' יכלה להבחין בצורה מגושמת דמוית אדם על סף התהום, זרועותיו פרוסות כאילו הוא מברך את הסערה.
"מה הוא עושה?" מלמלה סיידי.
אנבת' נרתעה מסליל של קונקונות נחשיות שהסתחרר כמה סנטימטרים מעל ראשה. היא הביטה לתוך ההריסות ודפוסים שונים החלו להסתחרר לפניה כמו שקרה לה עם הדואט: מערבולות של לוחות ומסמרים מתקבצים יחד כדי ליצור מסגרת לפלטפורמה, מקבץ של לבנים להרכבה כמו לבנות קשת מלגו.
"הוא בונה משהו," היא הבינה.
"בונה מה, אסון?" שאלה סיידי. המקום הזה מזכיר לי את תחום הכאוס. ותאמיני לי, זה לא היה אחד החגים האהובים עלי."
אנבת' הציצה לכיוונה. היא תהתה עם המשמעות של כאוס אצל המצרים זאת אותה המשמעות של המילה אצל היוונים. לאנבת' היה טיול קטן משלה בכאוס, אבל אם סיידי הייתה שם, גם...טוב, החרטומה חייבת להיות יותר קשת עורף מי מה שנראתה.
"הסערה לא אקראית לחלוטין," אמרה אנבת'. "רואה שם? ושם? כל החומרים מתחברים יחד, ויוצרים מעין בנין בתוך בניין."
סיידי קימטה את מצחה. "לי זה נראה כמו לבנים בתוך בלנדר."
אנבת' לא הייתה בטוחה איך להסביר את זה, אבל היא למדה אדריכלות והנדסה מספיק זמן כדי לזהות פרטים. צנרות נחושת היו מחוברות כמו עורקים וורידים בתוך מערכת הדם. קטעי קירות ישנים צירפו את עצמם אחד לשני כדי ליצור מעין פאזל. עוד ועוד לבנים וקורות התנתקו מהקירות כדי להצטרף לטורנדו.
"הוא מפרק את הבניין," היא אמרה. "אני לא יודעת כמה זמן הקירות יחזיקו מעמד."
סיידי קיללה. "בבקשה תגידי לי שהוא לא בונה פירמידה. כל דבר רק לא זה."
אנבת' תהתה למה חרטומה מצרית תשנא פירמידות, אבל היא רק הנידה בראשה. "הייתי מניחה שזה איזשהו מגדל . ויש רק דרך אחת לדעת זאת בוודעות."
"לשאול את האיש שעל המדף." סיידי נשאה את מבטה אל המדף שנשאר מקומה שלושים.
האיש שעל המדף לא זז, אבל אנבת' יכלה להישבע שהוא גדל. אור אדום התערבל סביבו. בצלליתו הוא נראה כאילו הוא חובש כובע צילינדר זוועתי כמו של אברהם ליקולן.
סיידי סידרה את התרמיל שלה על כתפה. " אז, אם זה האל המסתורי שלנו, אז איפה ה-"
כאילו לפי סימן, נשמעה יללה. בקצה השני של הבניין, זוג דלתות מתכת נפרצו וסרטני דילג פנימה.
למרבה הצער, עכשיו היו לסרטני עכשיו את כל שלושת הראשים - הזאב, האריה והכלב. . תוך התעלמות מוחלטת מהחפצים המעופפים, הוא טיפס פנימה על ששת רגליו הקידמיות, ואחר כך זינק לאוויר. הסערה נשאה אותו כלפי מעלה, מתפתל דרך הכאוס.
"הוא מנסה להגיע לאדון שלו," אמרה אנבת'. "אנחנו צריכות לעצור אותו."
"נפלא," רטנה סיידי. "זה הולך לרוקן אותי."
"מה יקרה?"
סיידי הרימה את המטה שלה. "נדג' "
הירוגליף צהוב ריצד באוויר מעליהם: ופתאום הן היו מוקפות בכדור של אור.
אנבת' הרגישה דקירות בעמוד השידרה. היא הייתה לכודה בתוך בועת מגן כזאת פעם, כשהיא, פרסי וגרובר השתמשו בפניני קסם כדי לברוח מהשאול. החוויה הייתה...קלסטרופובית.
"זה מגן עלינו מפני הסערה?" היא שאלה.
"נקווה." פניה של סיידי היו מלאות זיעה. "בואי."
היא הובילה את הדרך במעלה המדרגות.
מייד המגן שלהן הועמד למבחן. שיש מטבח עף והיה עורף את ראשיהן, אבל הוא נהדף כנגד שדה הכוח של סיידי. חתיכות שיש קטלניות הסתחררו סביבם.
"גאוני," אמרה סיידי. "עכשיו, את תחזיקי את המטה שלי בזמן שאני הופכת לציפור."
"רגע. מה?"
סיידי גילגלה את עיניה. " אני אטוס לשם לעצור את המטה. את תנסי להסיח את דעתו של האל...או מה שהוא לא יהיה. "
"בסדר, אבל אני לא קוסמת אני לא יכולה לשמור על הקסם."
"המגן יחזיק למשך כמה דקות, כל עוד את מחזיקה את המטה."
"אבל מה איתך? אם את לא בתוך המגן- "
"יש לי רעיון. יש סיכוי שהוא יעבוד."
סיידי הוציאה משהו מתוך תרמילה - פסלון קטן של חיה. היא סגרה את אצבעותיה עליו ואז החלה לשנות צורה.
אנבת' ראתה אנשים הופכים לחיות, אבל זה אף פעם לא נהיה קל יותר לצפיה. סיידי הצטמקה לכדי עשירית מגודלה. אפה התארך והפך למקור. השיער והבגדים התמזגו לתוך מעטה נוצות מלוטש. היא הפכה לציפור דורסת קטנה - דיה, אולי - עיניה הכחולות הפכו לזהב מבריק. עם הפסלון הקטן עדיין לפות בין טפריה, סיידי פרשה כנפיים והשליכה את עצמה לתוך הסערה.
אנבת' התכווצה כשמקבץ של לבנים עפו לכוון סיידי - אבל איכשהו ההריסות עברו ישר דרכה מבלי להפוך את סיידי למחית נוצות. הטופר של סיידי הבליח כאילו היא עפה מתחת לשכבה עמוקה של מים.
סיידי הייתה בדואט, הבינה אנבת' - היא עפה ברמה אחרת של המציאות.
אם חצוי יכול ללמוד לעבור ככה דרך קירות, לרוץ ישר דרך מפלצות... הרעיון ריגש את מוחה של אנבת' מרוב אפשרויות.
אבל זה היה לפעם אחרת. עכשיו היא צריכה לזוז. היא טיפסה מעלה במעלה המדרגות אל תוך המערבולת. מוטות וצינורות מתכת נתקלו בשדה הכוח שלה. מטה הזהב זהר באור קצת יותר עמום בכל פעם שנהדף חפץ.
היא הרימה את המטה של סיידי ביד אחת ואת הפגיון החדש שלה ביד שניה. בהבזק קסם, הפגיון הבליח כמו לפיד.
"היי!" היא צעקה אל המדף שמעליה. "אדוני. אדון אל!"
אין תגובה. קולה כנראה לא נשמע דרך הסופה.
הקירות של הבניין התחילו לגנוח. אבק ונסורת חלחלו מהקירות והסתחררו לתערובת כמו כשעושים צמר גפן מתוק.
סיידי הייתה עדיין הייתה בחיים, היא עפה למעלה בתנועות סיפרליות אל המטה עם שלושת הראשים. המטה כבר היה בערך באמצע הדרך, מנופף ברגליו הזוהרות באור בהיר יותר, כאילו הוא סופג את כוחו של הטורנדו.
זמנה של אנבת' הלך ואזל.
היא סרקה את זכרונה, בסינון מיתוסים ישנים, הסיפורים המעורפלים ביותר שכירון סיפר לה אי פעם במחנה. כשהיא הייתה צעירה, היא הייתה כמו ספוג, לספוג כל עובדה ששמעה.
מטה שלושת הראשים. האל של אלכסנדריה, מצרים.
שמו של האל הופיע לפניה. לפחות, היא קיוותה שהיא צודקת.
אחד השיעורים הראשונים שלמדה בתור חצויה: לשמות יש כוח. אף פעם לא אומרים את שמושל אל או , אלא אם כן היית מוכן למשוך את תשומת ליבם.
אנבת' נשמה נשימה עמוקה. היא צעקה עד קצה ראותיה: "סראפיס!"
הסערה האטה. חלקים עצומים של צינורות ריחפו באוויר. ענני לבנים ועץ קפאו.
באמצע הטורנדו, המטה עם שלושת הראשים ניסה לעמוד. סיידי עטה מעלה, פתחה את טפריה והפילה את הפיסלון שלה, שגדל באופן מידי לגמל בגודל טיבעי.
הגמל המדובלל נחת על אחורי המטה. שני היצורים התגלגלו באוויר והתרסקו על הריצפה בתוך סבך של גפיים וראשים. המטה המשיך להיאבק, אבל הגמל שכב על גבי היצור ברגליים פשוקות, פעה וכועס ובכללי זה היה כמו אלף פעוטים בהתקף זעם.
מן המדף של הקומה השלושים, קול גבר רעם: "מי מעז להפריע לי בזמן תחילת עלייתי?"
"אני!" צעקה אנבת'. "רד ותסתכל לי בעיניים!"
היא שנאה לקחת קרדיט על גמלים של אחרים, אבל היא רצתה לשמור שהאל יתמקד בה כך שסיידי תוכל לעשות... מה שסיידי החליטה לעשות. היה ברור שלחרטומה הצעירה היו כמה טריקים טובים בשרוול.
האל סראפיס קפץ מהמדף שלו. הוא צנח שלושים קומות ונחת באמצע קומת הקרקע, במרחק השלכת סכין מאנבת'.
לא שהיא התפתתה לתקוף.
סראפיס היה בגובה חמישה מטרים. הוא לבש רק מכנסיי שחיה עם דוגמת הוואי פירחונית. גופו היה מפוצץ בשרירים. עור הברונזה שלו היה מכוסה בקעקועים מנצנצים של הירוגליפים, אותיות יווניות ושפות אחרות שאנבת' לא הכירה.
פניו היו ממוסגרות בשיער ארוך, כמו הראסטות של הראסטאפארי. זקן יווני מתולתל גדל עד עצם הבריח שלו. עיניו היו ירוקות ים – כל כך דומה לשל פרסי עד שנהיה לאנבת' עור ברווז.
בדרך כלל היא לא אהבה בחורים שעירים, אבל היא נאלצה להודות שהאל הזה היה יפה בסגנון גלשן מבוגר פראי. אבל עיטור הראש שלו, לעומת זאת, הרס את המראה. מה שאנבת' חשבה שהוא כובע צילינדר היה בעצם סל נצרים גלילי ועליו תמונות של פירחי אמנון ותמר.
"סליחה" היא אמרה. “האם זה עציץ על הראש שלך?”
סראפיס הרים את גבותיו החומות והעבותות. הוא טפח על ראשו כאילו שכח את הסל. כמה זרעי חיטה נפלו מלמעלה.
"זהו מודיוס, ילדה טיפשה. זהו אחד הסמלים הקדושים שלי! סל התבואה מייצג את השאול, שעליו אני שולט.”
"אה, באמת?”
"כמובן!” זעף סראפיס. “או ליתר דיוק שלטתי, ובקרוב אשלוט שוב. אבל מי את שתבקרי על בחירות האופנה שלי? חצויה יווניה, לפי הריח שלך, נושאת נשק מארד שמימי ומטה מצרי של בית החיים. מי את – גיבורה או חרטומה?”
הידיים של אנבת' רעדו. עציץ או כובע, סראפיס הקרין עוצמה. וכשעמדה כל כך קרוב עליו היא חשה מימיות מבפנים, כאילו ליבה, בטנה והאומץ שלה הותכו והפכו נוזלים.
תשתלטי על עצמך, פגשת הרבה אלים לפניו.
אבל אני מרגישה שסראפיס שונה.
עשרים מטר מאחורי האל, סיידי הציפור נחתה וחזרה לצורתה האנושית.
היא סימנה לאנבת' עם אצבע על השפתיים ( ששש ), ואז גילגלה את ידה ( שימשיך לדבר ). היא התחילה בשקט רב לחפש משהו בתיקה.
לאנבת' לא היה שום מושג מה חברתה מתכננת, אבל היא הכריחה את עצמה להביט בעיניו של סראפיס. “ מי אמר שאני לא שניהם – חרטומה וחצויה? עכשיו, תסביר למה אתה כאן!”
פניו של סראפיס קדרו. ואז, להפתעתה הרבה של אנבת', הוא זרק את ראשו לאחור ופרץ בצחוק, ושפך לא מעט תבואה מן המודיוס שלו.
"מנסה להרשים, אה? את חושבת שאת ראויה מספיק להיות הכוהנת הגדולה שלי?”
אנבת' בלעה את רוקה. היתה רק תשובה אחת על שאלה כזאת. “ברור שאני ראויה! אני הייתי פעם מגנה מאטר, האם הגדולה, של כת אתנה! אבל האם אתה ראוי מספיק לשירותים שלי?”
"אה!” סראפיס חייך. “אם גדולה בכת של אתנה, אה? בוא נראה כמה קשוחה את.”
הוא הניף את ידו, אמבטיה עפה באוויר, ישר אל שדה הכוח של אנבת'. האמבטיה התנפצה לרסיסים כהתנגש בכדור הזהב, אבל המטה של סיידי התחמם כל כך עד שאנבת' הייתה חייבת לזרוק אותו. העץ הלבן נשרף לעפר.
נהדר, היא חשבה. שתי דקות, ואני כבר הרסתי את המטה של סיידי.
המגן שלה נעלם. היא צריכה להתמודד נגד אל בגובה חמישה מטרים רק עם הנשק הרגיל שלה – פגיון קטן והרבה יחס.
משמאל לאנבת', שלושת הראשים עדיין נאבקו לצאת מתחת לגמל, אך הגמל היה כבד, עקשן ולא צפןו. בכל פעם שהם ניסו לדחוף אותו, הגמל הפליץ בהתלהבות והרגליים שלו נהיו פשוקות אפילו יותר.
בינתיים סיידי הוציאה חתיכת גיר מהתיק. הא שירבטה משהו בזעם על ריצפת הבטון מאחורי סראפיס, אולי כותבת כתובת שהייתה רוצה שיכתבו על המצבה שלה אחרי כשתמות בקרב הזה.
אנבת' פתאום נזכרה במשפט שחלק איתה חברה פרנק – משהו מאומנות הלחימה של סון טזו: כשאתה חלש, פעול כחזק.
אנבת' הזדקפה וצחקה לסראפיס בפנים. “אתה יכול לזרוק עלי כמה דברים שרק תרצה,לורד סראפיס. אני אפילו לא צריכה מטה כדי להגן על עצמי. הכוחות שלי גדולים מידי! תפסיק לבזבז את זמני ותספר לי איך אני יכולה לשרת אותך, בהנחה שאני אסכים הכוהנת הגדולה החדשה שלך.”
פניו של האל זהרו מרוב זעם.
אנבת' הייתה בטוחה שהוא הולך לזרוק עליה את כל המערבולת והפסולת שבה, ואין שום סיכוי שהיא תוכל לעצור את זה. היא שקלה לזרוק את הפגיון שלה לעין של האל, זאת הייתה פעם הדרך של חברתה רייצ'ל להסיח את דעתו של הטיטאן קרונוס, אבל אנבת' לא בטחה בדיוק שלה.
לבסוף נתן לה סראפיס חיוך עקום. "יש לך אומץ, ילדה. אני מסכים איתך בעניין הזה. ואת בהחלט מצאת אותי מהר מאוד. אולי את יכולה לשרת אותי. את תהי הראשונה מבין רבים לתת לי את הכוח שלך, החיים שלך, הנשמה שלך!”
"נשמע כיף.” אנבת' הציצה בסיידי, וקוותה שהיא תזדרז עם אומנות הגיר שלה.”
"אבל קודם כל,” אמר סראפיס, “אני חייב את המטה שלי!”
הוא הצביע לעבר הגמל. הירוגליף אדום בער על היצור, ואחרי נפיחה אחת אחרונה הגמל המסכן התפורר לערימת חול.
היצור עם שלושת הראשים נעמד על רגליו, מנער את החול.
"חכה רגע!” צעקה אנבת'.
היצור עם שלושת הראשים נהם לעברה.
סראפיס הזעיף פנים. “מה עכשיו, ילדה?”
"טוב אני צריכה … אתה יודע, להגיש לך את המטה, בתור הכוהנת הגדולה שלך! אנחנו צריכים לעשות את זה כמו שצריך.”
אנבת' זינקה על היצור. הוא היה יותר מידי כבד, אז היא תקעה את הפגיון שלה בחגורתה והשתמשה בשתי ידיה כדי לתפוס את הקצה של קליפת החרוטים של היצור, וגררה אותו אחורה, הרחק מהאל.
בינתיים, סיידי ציירה עיגול בגודל של החישוק שהיה על הבטון. עכשיו היא החלה לקשת אותו בהירוגליפים, באמצעות כמה צבעים שונים של גירים.
יופי!, חשבה אנבת' בתסכול קחי את הזמן שלך ותעשי את זה יפה!
היא הצליחה לחייך לסראפיס בזמן שהיא עדיין מחזיקה ביצור המטה שעדיין ניסה להתקדם ולהשתחרר בעזרת ציפורניו.
"עכשיו, הלורד,” אמרה אנבת', “ספר לי על התכנית המפוארת שלך! משהו על נשמות וחיים?”
יצור המטה ילל במחאה, כנראה משום שראה את סיידי מסתתרת מאחורי האל, עושה את האומנות הסודית שלה. לא נראה שסראפיס שם לב.
"הביטי!” הוא פרש את זרועותיו השריריות. “מרכז הכוח החדש שלי!”
ניצוצות אדומים נצצו מבעד למערבולת הקפואה. קווים של אור החלו לחבר בין הניצוצות עד שאנבת' יכלה לראות את קווי המתאר הזוהרים של מבנה שסראפיס בונה: מגדל מסיבי בגובה שלושה מטרים, בנוי משלוש שורות שלאט לאט התחדדו – כיכר ממבט מלמעלה, שנראה כמו גידול באמצע מתומן עם מעגל שהולך כלפי חוץ. במרכז בערה אש בהירה שלא הייתה מביישת נפחיה של קיקילופ.
"מגדלור,” אמרה אנבת'. “המגדלור של אלכסנדרייה.”
"אכן, כוהנת שלי.” סראפיס הלך הלוך ושוב כמו מורה שנותן הרצעה, רק שמכנסי ההוואי הפירחוניים שלו היו מסיחי דעת למדי. כובע הסל שלו נטה לצד אחד ואז לצד השני ושפך דגנים וגרעיני חיטה. איכשהו הוא עדיין לא שם לב לסיידי שכרעה מאחוריו, משרבטת תמונות יפות עם הגיר שלה.
"אלכסנדריה!” קרא האל. “פעם היא הייתה העיר הגדולה בעולם, המיזוג האולטימטיבי של כוח יווני ומצרי! הייתי האל העליון שלה, ועכשיו אני עליתי שוב. אני אצור את העיר הבירה שלי החדשה שלי כאן!”
"אה … בחוף ברוקאווי ?”
סראפיס גירד בזקנו. “יש משהו בדבריך. זה לא היה השם. אנחנו נקרא למקום הזה ..... רוקאנדריה? סראפאווי? טוב, נצטרך לחשוב על זה אחר כך! הצעד הראשון שלנו הוא להשלים את המיגדלור החדש שלי. זה יהיה מגדלור לעולם – הציורים של האלים של מצריים ויוון העתיקות יצוירו למעני בדיוק כמו שעשו בימים ההם. אני אהיה ניזון ממהותם של האלים ואהיה האל החזק מכולם!”
אנבת' הרגישה כאילו היא בלעה כף מלח. “ניזון ממהותם. אתה מתכוון, להשמיד אותם?”
סראפיס נופף בידו בביטול. “להשמיד זו מילה כל כך מכוערת. אני מעדיף לשלב. את מכירה את ההיסטוריה שלי, אני מקווה? כאשר אלכסנדר הגדול כבש את מצרים-”
"הוא ניסה למזג את הדתות היוונית והמצרית,” המשיכה אותו אנבת'.
"ניסה ונכשל.” סראפיס גיחך. “אלכסנדר בחר אל שמש מצרי, אמון, שיהיה האל העיקרי שלו. זה לא עבד טוב כל כך. היוונים לא אהבו את אמון. גם המצרים שבדלתת הנילוס לא אהבו אותו. הם ראו את אמון כאל שבמעלה הנהר. אבל כשאלכסנדר מת הגנרל שלו שלט על מצרים.”
"תלמי,” אמרה אנבת'.
סראפיס קרן, מרוצה בעליל. “כן … תלמי היה בן תמותה עם חזון!”
אנבת' גייסה את כל כולה שלא לבהות בסיידי, שהשלימה את מעגל הקסמים שלה ועכשיו היא הקישה על הירוגליפים באצבעה, ממלמלת משהו מתחת לאפה כדי להפעיל אותם.
היצור עם שלושת הראשים נהם במורת רוח. הוא ניסה לזנק קדימה, אנבת' בקושי הצליחה לעצור אותו. אצבעותיה החלו להחלש. ההילה של היצור הייתה מגעילה ומתישה כתמיד.
"תלמי יצר אל חדש,” אמרה, במאמץ רב מהנסיון להחזיק את היצור. “הוא ברא אותך.”
סיראפיס משך בכתפיו. “ובכן לא בדיוק. פעם הייתי אל של כפר קטן. אף אחד לא שמע עלי! אבל תלמי גילה פסל שלי והביא אותו לאלכסנדריה. היה לו כוהנים מצרים ויוונים שיעשו אותות ומופתים ולחשים ומה לא. כולם הסכימו שאני, סראפיס, הייתי האל הגדול, ואני צריך להיות נערץ מעל לאלים האחרים. אני הייתי ממיס!”
סיידי עלתה בתוך מעגל הקסמים שלה. היא הורידה את שרשרת הזהב שלה והחלה לסובב אותה כמו פלצור.
היצור בעל שלושת הראשים שאג מה שכנראה היה אזהרה לאדונו: תיזהר!
אבל סראפיס היה כבר על הגל. בעודו מדבר, הקעקועים שלו החלו לזהור חזק יותר ויותר.
"הפכתי לאל החשוב ביותר של היוונים והמצרים!” הוא אמר.
“ככל שיותר אנשים סגדו לי, אני החלשתי את האלים העתיקים. לאט אבל בטוח, לקחתי את מקומם. השאול? הפכתי לאדוניו, החלפתי את האדס ואוזיריס. הכלב קרברוס הפך למטה שלי, שבו את מחזיקה עכשיו. שלושת ראשיו מייצגים את העבר, ההווה והעתיד – שאשלוט בהם כשהמטה יוחזר אלי.”
האל הושיט את ידו. היצור התאמץ להגיע אליו. שרירי הזרוע של אנבת' בערו. אצבעותיה החלו לאבד אחיזה.
סיידי עדיין נדנדה את התליון שלה, בעודה ממלמלת לחש.
הקטה הקדושה, חשבה אנבת', כמה זמן לוקח לעשות קסם טיפשי?
היא לכדה את מבטה של סיידי וראתה את המסר בעיניה:רק שנייה. רק עוד כמה שניות.
אנבת' לא הייתה בטוחה שיש לה עוד כמה שניות.
"השושלת התלמית … " היא חשקה את שיניה. ,"היא נפלה לפני מאות שנים. הפולחן שלך נשכח. איך זה שחזרת עכשיו?”
סראפיס רחרח. “מי שהעיר אותי … טוב, יש לו שיגעון גדלות. הוא חושב שהוא יוכל לשלוט בי רק בגלל שהוא מצא כמה לחשים עתיקים בספר תחות. אבל זה לא חשוב.”
מאחורי האל, סיידי נרתעה כאילו היא קיבלה אגרוף בין העיניים. ככל הנראה, יש לה היסטוריה ארוכה עם ספר תחות הזה.
סראפיס המשיך, “בחזרה לימים ההם, תלמי החליט שזה לא מספיק להפוך אותי לאל הגדול ביותר. הוא רצה להפוך גם את עצמו לבן אלמוות. הוא הכריז על עצמו על היותו אל, אבל הקסם שלו חזר עליו ועשה ההפך. לאחר מותו, משפחתו הייתה מקוללת לדורות. שושלת התלמים נחלשה עד שהילדה הטיפשה הזאת קליאופטרה התאבדה ונתנה הכל לרומאים.”
האל גיחך. “בני תמותה … תמיד כל כך חמדנים. החרטום שהעיר אותי חושב שהוא יכול לעשות עבודה יותר טובה מתלמי. לברוא אותי היה רק ניסוי שתלמי עשה עם חרטום היברידי יווני – מצרי. הוא ביקש להפוך את עצמו לאל, אבל הוא הכשיל את עצמו. ואני ער עכשיו ואני אשלוט ביקום!.”
סראפיס קבע את עיניו הירוקות המבריקות באנבת'. תווי פניו נראו נאות מאוד, שהזכירו לאנבת' אולימפיים רבים: זאוס, פוסידון, האדס. משהו בחיוך שלו אפילו הזכיר לאנבת' את אמא שלה, אתנה.
"רק תחשבי, חצויה קטנה,” אמר סראפיס, “מגדלור זה ימשוך את האלים אלי כמו פרפרים לנר. ברגע שיהיה לי את כוחם, תעלה עיר חדשה. אני אבנה ספריית אלכסנדריה חדשה עם כל הידע של העולם העתיק, היווני והמצרי. כילדה של אתנה. את צריכה להעריך זאת. בתור הכוהנת הגדולה שלי, תחשבי על כל הכוח היה לנו.”
הספרייה של אלכסנדריה החדשה.
אנבת' לא יכלה להעמיד פנים שהרעיון לא ריגש אותה. כל כך הרבה ידע של העולם העתיק נהרס כשהספרייה נשרפה.
סראפיס בוודאי ראה את הרעב בעיניה.
"כן.” הוא הושיט את ידו. “מספיק לדבר, ילדה. תני י את מטה שלי!”
"אתה צודק,” קירקה אנבת'. “מספיק לדבר.”
היא שלפה את הפגיון שלה ותקעה אותו בתוך השריון של היצור.
כל כך הרבה דברים יכלו להשתבש. רובם השתבשו.
אנבת' קיוותה שהסכין יפצל את השריון, אולי אפילו יהרוס את היצור. במקום זאת, הוא פתח סדק זעיר שהקיא קסם אדום חם כמו זרם של לבה. אנבת' מעדה לאחור, עיניה צורבות.
סראפיס שאג, “בגידה!” יצור המטה נהם, כל שלושת הראשים ניסו לשווא להגיע לסכין הנעוץ בגבו.
באותו הרגע, סיידי הטילה את הכישוף שלה. היא זרקה את שרשרת הכסף וצעקה "תית!”
התליון התפוצץ. הירוגליף כסוף ענק אפף את האל כמו ארון שקוף.
סראפיס שאג כשהבין שזרועותיו תפוסות לצידו.
סיידי קראה "אני קוראת בשמך סראפיס, האל של אלכסנדריה! אל … אה, הכובעים המצחיקים והמטות בעלי שלושת הראשים! אני כלאתי אותך עם עוצמתה של איזיס!”
רסיסים החלו ליפול מהאוויר, מתרסקים סביב אנבת'. היא התחמקה מחתיכת קיר ומארון חשמל. ואז היא הבחינה ביצור המטה הפצוע זוחל לקראת סראפיס.
היא הסתערה לכיוונו רק כדי לקבל חתיכת עץ שנפלה לה על הראש. היא נחבטה בריצפה, ומיד נפלה עליה עוד פסולת.
היא לקחה נשימה מהוססת. “או, או, או.”
לפחות היא לא נקברה תחת לבנים. היא בעטה את דרכה אל מחוץ ערימת הפסולת וקטפה קיסם באורך שישה אינץ' מתוך חולצתה.
היצור כמעט הגיע לרגליו של סראפיס. אנבת' ידעה שהיא צריכה לדקור את אחד מהראשים של היצור אבל היא פשוט לא יכלה להכריח את עצמה לעשות את זה. היא תמיד נהייתה רכרוכית כשזה הגיע לחיות, גם אם הם היו חלק מיצור מרושע קסום שמנסה להרוג אותה. עכשיו היה כבר מאוחר מידי.
האל ניפח את שריריו. הכלא הכסוף התנפץ סביבו. המטה עף הישר לתוך ידו, סראפיס פנה אל סיידי קיין.
המעגל המגן שלה התאדה בתוך ענן של אדים אדומים.
"את כלאת אותי?” צחק סראפיס. “את קוראת בשמי? את אפילו לא יודעת את השפה הנכונה לשם שלי, חרטומה קטנה!”
אנבת' נסוגה לאחור, נשימתה הייתה שטחית. עכשיו כשסראפיס החזיק במטה, ההילה שלו הייתה חזקה פי עשר. האוזניים של אנבת' זמזמו. קרסוליה הפכו לדייסה. היא יכלה להרגיש את כוח החיים שלה מתנקז – נשאב אל תוך ההילה האדומה של האל.
איכשהו, סיידי עמדה על שלה, הבעתה הייתה מתריסה.
“ אוקי, לורד קערת דגני בוקר. אתה רוצה שפה נאותה? חאדג'!
הירוגליף חדש יקד מול פניו של סראפיס אבל האל העיף אותו מן האוויר בידו הפנויה. הוא סגר את ידו לאגרוף סביבו ואחרי כמה שניות יצא מתוכה עשן כאילו התפוצה שם פצצה אטומית.
סיידי בלעה את רוקה. “זה בלתי אפשרי. איך -”
"ציפית לפיצוץ?” צחק סראפיס. “מצתער לאכזב אותך, ילדה, אבל הכוח שלי גם יווני וגם מצרי. הוא משולב, הם צורכים אחד מהשני, מחליפים אחד את השני. את מקורבת לאיזיס, אני רואה? מעולה. היא הייתה פעם אישתי.”
"מה?” בכתה סיידי. “לא. לא, לא, לא.”
הו, כן! אחרי שאדיח את אוזיריס ואת זאוס, איזיס תהיה חייבת לשרת אותי. עכשיו אני אשתמש בך כשער מעבר כדי לזמן אותה לכאן ולכלוא אותה. איזיס תהיה שוב המלכה שלי!”
סראפיס סובב את המטה שלו. מכל אחת משלוש הפיות המפלצתיות, יצאה קוקונה אדומה של אור, הן נורו מקיפות את סיידי כמו ענפים קוצניים.
סיידי צרחה, ואז אנבת' התגברה על ההלם שלה.
היא תפסה את חתיכת הדיקט הקרובה עליה – ריבוע רעוע בערך בגודל של מגן – וניסתה להיזכר בשיעורי הפריזבי שלה במחנה החצויים.
"הי, ראש גרגירים!” היא צעקה.
היא סובבה את גופה מהמותניים, באמצעות הכוח של גופה. הדיקט טס באוויר בדיוק כשסראפיס פנה להביט בה, והדיקט הלם בו בין העיניים.
"ג'אה!”
אנבת' צללה הצידה כשהיא מתנדנדת, סראפיס כיוון בעיוורון את המטה לכיוונה. שלושת הראשים הארורים ירקו ניצוצות והבטון נמס בדיוק איפה שעמדה אנבת' קודם.
היא המשיכה להתקדם, מפלסת את דרכה בין ערמות הפסולת שהיו מפוזרות על הריצפה. היא צללה מאחורי ערימה של אסלות שבורות כשהמטה הארור של האל שלח עמוד נוסף של קיטור ואש לכיוונה, האחד הזה עבר כה קרוב אליה עד שהיא הרגישה ששלפוחיות עולות על עורפה.
אנבת' הבחינה בסיידי במרחק של כשלושים מטרים משם, עומדת על רגלים מתנודדות, מדדה הרחק מסראפיס. לפחות היא עדיין בחיים. אבל אנבת' ידעה שהיא תצטרך זמן להתאושש.
"הי, סראפיס!” קראה אנבת' ממאחורי הר האסלות. “מה היה הטעם של הדיקט הזה?”
"בת אתנה!” שאג סראפיס. “אני אטרוף את כוח החיים שלך! אני אשתמש בך כדי לחסל את האם האומללה שלך! את חושבת שאת חכמה? את כלום לעומת זה שהעיר אותי, ואפילו הוא אינו מבין את הכוח ששחרר. אף אחד מכם לא ישא את כתר האלמוות. אני שולט בעבר, בהווה ובעתיד. אני לבדי אשלוט באלים!”
ותודה על הנאום הארוך, חשבה אנבת'.
באותו הרגע הפך סראפיס את הר האסלות לערמות של רסיסי שיש, אנבת' הייתה כבר בחצי הדרך בחציית החדר.
היא חיפשה את סיידי כשהחרטומה צצה ממקום מחבואה, רק שלושה מטרים משם, וצעקה: “סו פאה!”
אנבת' הסתכלה על ההירוגליף החדש, עשרים מטרים משם הוא ריצד על הקיר מאחורי סראפיס:
הקיר התפרק, הבניין גנח, וסראפיס צרח, “לא!” הקיר התמוטט על גבי האל בנחשול לבן, וקבר אותו מתחת לאלף טונות של פסולת.
אנבת' נחנקה מענן האבק. עיניה צרבו. היא הרגישה כאילו היא נמצאת בתוך סיר אורז, אבל היא כשלה לצידה של סיידי.
החרטומה הצעירה הייתה מכוסה אבקת סיד כאילו היא התגלגלה בסוכר. הוא בהתה בחור הפעור שהיא יצרה בצד השני של הבניין.
"זה עבד,” היא מלמלה.
"זה היה גאוני.” אנבת' לחצה על כתפה. “איזה לחש זה היה?”
"שחרר,” אמרה סיידי. “ לא רציתי … טוב, לפרק דברים זה בדרך כלל קשה יותר מאשר לחבר אותם בחזרה.”
כאילו בהסכמה, מה שנשאר מהקיר חרק ורעם.
"בואי.” אנבת' לקחה את ידה של סיידי. “אנחנו צריכות לצאת מכאן. הקירות האלה - “
היסודות נעו. מתחת להריסות עלתה נהמה עמומה. גלים של אור אדום יצאו מהפערים בין ההריסות.
"נו באמת!” מחתה סיידי. “הוא עדיין חי?”
הלב של אנבת' שקע אבל היא לא הייתה מופתעת. “הוא אל . הוא בן אלמוות.”
"אז, איך - “
ידו של סראפיס, עדיין אוחזת במטה, פרצה מבין הלבנים וחתיכות הקיר. שלושת הראשים הארורים השפריצו קיטור לכל הכיוונים. הסכין של אנבת' עדין היה נעוץ עמוק בשריון של היצור, מסביבו יצאו הירוגליפים מלובנים, אותיות יווניות וקללות באנגלית – אלף שנים של שפה מלוכלכת שתפו החוצה.
כמו קו זמן, חשבה אנבת'.
לפתע צץ רעיון במוחה. “עבר, הווה ועתיד. הוא שולט בכולם.”
"מה?” שאלה סיידי
"המטה הוא המפתח,” אמרה אנבת'. “אנחנו צריכות להשמיד אותו.”
"כן, אבל -”
אנבת' רצה לכיוון ערימת ההריסות. עיניה היו מקובעות על הפגיון שלה, אבל היה איחרה את המועד.
הזרוע השנייה של סראפיס השתחררה, ואז ראשו, כובע הסל שלו כתוש והתבואה דלפה. הפריזבי – דיקט של אנבת' שבר את אפו ודם שחור השחיר את כל החלק העליון של פניו, כך שנראה כאילו יש לו מסכת עיניים כמו שיש לדרקון.
"אני אהרוג אותך!” שאג, וכמו סיידי צעק: “סו פאה!”
אנבת' נסוגה בחופזה, סראפיס צרח, “לא!” באזור אחר של הבניין קרס הקיר.
סיידי הסיתה את הקסם של סראפיס. וזה בטח היה יותר מידי בשבילה. היא התקפלה כמו בובת סמרטוטים, ואנבת' הספיקה לתפוס אותה בדיוק לפני שראשה פגע בריצפה. עוד כמה חלקים של קיר רעדו ונשרו, אנבת' הרימה את החרטומה הצעירה והוציאה אותה משם.
איכשהו היא יצא מהבניין לפני שהוא התמוטט. אנבת' שמעה רעם אדיר, אבל היא לא הייתה בטוחה אם זה הבניין שקרס או פיצוח הגולגולת שלה מרוב מאמץ ותשישות.
היא מעדה על חלקי פסולת עד שהגיע לפסי הרכבת התחתית שמחוץ לבניין. היא הניחה את סיידי בעדינות על העשב.
עיניה של סיידי התגלגלו בחוריהן. היא מלמלה מילים לא ברורות. עורה היה כל כך רותח עד שאנבת' הייתה חייבת להשקיע את כל כולה כדי לא להיכנס לפאניקה. אדים עלו מהשרוולים של החרטומה.
ליד תאונת הרכבת אנשים החלו להבחין באסון החדש. רכבי חירום החלו לפנות לכיוון בניין הדירות שקרס. הליקופטר חדשות חג מעליהם.
אנבת' התפתתה לקרוא לעזרה רפואית, אך לפני שיכלה סיידי נשמה נשימה עמוקה. עפעפיה נפתחו.
היא ירקה שביב של בטון מפיה, התיישבה ברפיון והביטה בעמוד של האבק שעלה מעלה מההרפתקה הקטנה שלהן.
"אה,” מלמלה סיידי. “מה הדבר הבא שנהרוס?”
אנבת' התייפחה בהקלה. “תודה לאלים שאת בסדר. את ממש הבהלת אותי.”
"סכנת שריפה.” סיידי ניגבה פירורי אבק מפניה. “יותר מידי קסם ואני פשוט נשרפת. זה כמו הצתה עצמית.”
אנבת' הנהנה. היא קנאה בסיידי מכל הקסמים האלה שיכלה לעשות, אבל היא שכחה שהיא רק חצויה. “את לא עושה קסמים עד הודעה חדשה.”
"לא להרבה זמן.” סיידי העוותה את פניה. “אני מניחה שסראפיס עדיין לא הושמד?”
אנבת' הביטה לעבר המקום שבו היה אמור לעמוד המגדלור. היא רצתה לחשוב שהאל נעלם, אבל היא ידעה טוב מאוד שזה לא נכון. היא המשיכה לחוש בהילה שלו, מנסה לשבש את העולם, מושכת את נשמתה ואת כוח החיים שלה.
"יש לנו כמה דקות במקרה הטוב,” היא ניחשה. “הוא עשה את העבודה על המגדלור לחינם. הוא ירדוף אחרינו.”
סיידי גנחה. “אנחנו צריכות תגבורת. למרבה הצער, אין לי מספיק אנרגיה כדי לפתוח שער, אפילו אם אני יכולה למצוא אחד. איזיס לא מגיבה. היא יודעת מצויין שעם היא תופיע הישות שלה תילקח על ידי לורד קערת קורנפלקס.”
היא נאנחה. “אני מניחה שאין לך חצויים אחרים שאת יכולה לקרוא להם בחיוג אוטומטי?”
"אם רק … " גמגמה אנבת'.
פתאום היא הבינה שהתרמיל שלה עדיין על כתפה. איך היא לא איבדה אותו במהלך הקרב? ולמה הוא מרגיש כל כך קל?"
היא הורידה את התרמיל ופתחה אותו. ספרי האדריכלות נעלמו. במקומם, היא מצאה חתיכה בגודל ריבוע בראוניז של אמברוסיה עטופה בצלופן, ומתחתיה...
שפתה התחתונה של אנבת' רעדה. היא שלפה משהו שהיא לא נשאה כבר המון זמן: כובע הבייסבול הכחול שלה.
היא העיפה מבט אל השמים המחשיכים. “אמא?”
אין תשובה. אבל אנבת' לא יכלה לחשוב על שום הסבר אחר. אמא שלה שלחה לה עזרה. זה עודד אותה אבל גם הפחיד אותה. אם אתנה מתייחסת לזה באופן אישי ונותנת ישירות עזרה, אז סראפיס הוא איום באמת גדול – לא רק לאנבת' אלא גם לאלים.
"זה כובע בייסבול.” ציינה סיידי. “זה טוב?”
"אני – אני חושבת שכן,” אמרה אנבת'. “בפעם האחרונה שחבשתי אותו, הקסם לא עבד. אבל אם זה עובד עכשיו … אולי יש לי תכנית. הפעם זה תורך לשמור שדעתו של סראפיס תהיה מוסחת.”
סיידי קימטה את מיצחה. “האם כבר ציינתי שאני לא יכולה לעשות קסמים?”
"את תהי בסדר,” אמר אנבת'. “איך את עם בילופים ושקרים חסרי תכלית?”
סיידי הרימה גבה. “אמרו לי שאלה התכונות האטרקטיביות ביותר שלי.”
"מעולה,” אמרה אנבת'. “אז זה זמן שאלמד אותך קצת יוונית.”
לא היה להן זמן.
אנבת' בקושי סיימה את האימון כשסיידי הבחינה שהבניין ההרוס מתנוענע, פסולת עפה לכל עבר, ואז סראפיס הגיח שואג ומקלל.
עובדי חירום מבוהלים ברחו מהאתר, אבל הם לא שמו לב לאל בגובה חמישה מטרים הצועד מבין ההריסות, אדים נפלטים משלושת הראשים שבמטה שלו שפולטים עמודים של קסם אדום לשמיים.
הראש של סראפיס פנה מיד לכיוון של אנבת' וסיידי.
"מוכנה?” שאלה אנבת'.
סיידי נשפה. “יש לי ברירה?”
"הנה.” אנבת' נתנה לה את חתיכת האמברוסיה. “זה אוכל של חצויים. זה אולי ישחזר את כוחך.”
"אולי, אה?”
"אם אני יכולה לשתות את שיקוי הריפוי שלך, את אמורה להיות מסוגלת לאכול אמברוסיה.”
"אז, לחיים.” סיידי נגסה. הצבע חזר ללחייה. עיניה אורו.
“יש לזה טעם של הלחמניות של סבתא שלי.”
אנבת' חייכה. “לאמברוסיה יש תמיד טעם של המאכל האהוב עלינו.”
"חבל.” סיידי נגסה עוד נגיסה ובלעה. “הלחמניות של סבתא שלי תמיד שרופות וזה די מגעיל. אה – הנה מגיע ידידינו.”
סראפיס בעט בכבאית שעמדה בדרכו ומלמל לעבר פסי הרכבת. לא נראה שהוא זיהה את סיידי ואנבת' אבל עדיין, אנבת' ניחשה שהוא יכול לחוש אותם. הוא סרק את האופק, הבעתו מלאה זעם רצחני.
"מתחילים.” אנבת' חבשה את הכובע הבייסבול שלה.
עיניה של סיידי התרחבו. “כל הכבוד. את ממש בלתי נראית. את גם לא תתחילי לירות ניצוצות, נכון?”
"למה שאני אעשה את זה?”
"אה … אחי פעם הטיל כישוף שהפך אותנו לבלתי נראים. לא הסתדר כל כך טוב. בכל מקרה, בהצלחה.”
"גם לך.”
אנבת' רצה לצד אחד וסיידי נופפה בידיה וקראה, “אוי, סראפיס!”
"מוות!” שאג האל.
הוא שעט קדימה, רגליו הגדולות יוצרות מכתשים באספלט.
כפי שהן תכננו, סיידי פנתה לכיוון החוף. אנבת' כרעה מאחורי מכונית נטושה וחיכתה שסראפיס יעבור. בלתי ניראת או לא היא לא רצתה לקחת שום סיכונים.
"בחייך!” התגרתה סיידי באל. “זה הכי מהר שלך, אידיוט כפרי מגודל.”
האל הזועם עבר על פני אנבת' “ראר!”
היא רצה אחרי סראפיס, שהדביק את סיידי בקצה של החוף.
האל הניף את המטה הזוהר שלו, שלושת הראשים גיהקו גיהוק של קיטור. “מילים אחרונות, חרטומה?”
"בשבילך? כן!” סיידי סחררה את ידיה בתנועה שיכלה להיות קסם – או קונג פו.
"אן … פונתה פטהן אלגה!” היא פיזמה את המילים שאנבת' לימדה אותה. “מדאנה אדי תיאה!”
אנבת' התכווצה. ההגיה של סיידי הייתה די גרועה. היא אמרה את השורה הראשונה די נכון, פחות או יותר: שיר של זעם, הו אל. השורה השנייה הייתה אמורה להיות: בים,סבל רב תיסבול. במקום זה סיידי אמרה משהו כמו: בים, סבל רב מוס!
למרבה המזל, הצליל של יוונית עתיקה היה מספיק כדי לזעזעה את סראפיס. האל התלבט, מטה שלושת הראשים שלו נשאר מונף באוויר. “מה את - “
"איזיס, שמעי לי!” המשיכה סיידי. “אתנה לעזרתי!” היא הרעידה כמה משפטים – כמה ביוונית וכמה במצרית עתיקה.
בנתיים אנבת' התגנבה מאחורי האל, עיניה על הפגיון שעדיין היה נעוץ בשריון של היצור. אם סראפיס רק ינמיך קצת את המטה …
"אתה גמור.” קרנה סיידי בניצחון. “הנה. גירוס, ספנקופיתה, פרסטו!” היא קראה. “אלפא, בטא, גמא!”
סראפיס בהה בה בתמיה ברורה. הקעקועים האדומים על עורו עומעמו. כמה מהסמלים הפכו לסימני שאלה ולפרצופים עצובים. אנבת' התקרבה בזחילה … היא הייתה עכשיו במרחק של עשרים מטר ממנו.
"גמור?” שאל סראפיס. “על מה לכל הרוחות את מדברת, ילדה? אני עומד להשמיד אותך.”
"אם תעשה את זה,” הזהירה סיידי, “אתה תפעיל את קשר המוות שישלח אותך לשכחה ואין!”
"קשר המוות? אין דבר כזה!” סראפיס הנמיך את המטה. עכשיו שלושת הראשים היו בגובה העיניים של אנבת'.
ליבה הלם. היא צריכה ללכת עשרים מטר. ואחר כך היא תוכל להגיע לפגיון. תהיה לה רק הזדמנות אחת למשוך את הפגיון החוצה.
נראה שהראשים שמים לב אליה. הם נהמו, והתיזו קיטור לכיוונים אקראיים. זאב, אריה וכלב – עבר, הווה ועתיד.
כדי ליצור נזק מקסימלי, היא ידעה באיזה ראש היא צריכה לפגוע.
אבל למה העתיד חייב להיות כלב? לברדור שחור שהיה פחות מאיים מהראשים האחרים. בעיני הזהב הגדולות שלו, הוא הזכיר לאנבת' יותר מידי חיות מחמד שהכירה.
זה לא חיה אמיתית, היא אמרה לעצמה. זה חלק ממטה קסום.
אבל, כשהייתה כבר במרחק פגיעה, זרועותיה נהיו כבדות. היא לא יכלה להסתכל על הכלב בלי להרגיש אשמה.
העתיד הוא דבר טוב, נראה כאילו הכלב אומר. זה מטושטש ומסטורי!
אם אנבת' תפגע בראש הלברדור, מה אם היא בעצם תהרוג את העתיד שלה – התכניות שלה במכללה, התכניות שלה עם פרסי …
סיידי עדיין דיברה. הטון שלה נהיה עצוב.
"אמא שלי, רובי קיין,” אמרה סיידי לסראפיס, “היא נתנה את חייה כדי לאטום את הכלא של אפופיס בדואת. אפופיס – עם לא אכפת לך, הוא חי הרבה יותר ממך והוא פי אלף יותר חזק ממך. אז עם אתה חושב שאני פשוט הולכת לתת לאל ממדרגה שנייה להשתלט על העולם, תחשוב שוב!”
הכאס בקולה לא היה רק בילוף, ופתאום שמחה אנבת' שהיא נתנה לסיידי את העבודה של הסחת הדעת של סראפיס.
החרטומה הייתה מפחידה בצורה מפתיעה כשרצתה.
סראפיס העביר את משקלו בעצבנות. “אני אשמיד אותך!”
"בהצלחה.” אמרה סיידי. “ אני כלאתי אותך עם כשפים יוונים ומצרים רבי עוצמה שיעיפו את האטומים שלך לכוכבים!”
"את משקרת!” צעק סראפיס. “אני לא מרגיש בשום כישוף שהותל עלי. אפילו לזה שהחזיר אותי אין שום קסם כזה.”
אנבת' הייתה פנים אל פנים עם הכלב השחור. הפגיון היה מעליה, אבל כל מולקולה בגופה התקוממה כנגד הרעיון של להרוג חיה … הריגת העתיד.
בנתיים, סיידי הצליחה לפלוט צחוק אמיץ. “מי זימן אותך? אתה מתכוון החרטום הזקן סתנה?”
אנבת' לא הכירה את השם, אבל סראפיס כנראה הכיר. האוויר סביבו היטשטש מרוב חום. האריה נהם. הזאב חשף שיניים.
"אה, כן," המשיכה סיידי. אני מכירה היטב את סתנה אני מניחה שהוא לא אמר לך מי הוא. הוא בחיים רק בגלל שאני חסתי על חייו. אתה חושב שהוא חרטום רב עוצמה? נסה אותי. תעשה את זה עכשיו!”
אנבת' זעה. פתאום היא הבינה שסיידי מדברת אליה, לא אל האל. אבל הבלוף כבר איבד את כוחו. לא היה לה זמן.
"נסיון נחמד, חרטומה.” אמר סראפיס בלעג.
בעודו מרים את המטה בשביל לפגוע, אנבת' קפצה. ידה ניסגרה סביב ניצב הפיגיון, והיא משכה אותו החוצה.
"מה?!” קרא סראפיס.
אנבת' שיגרה יבבה גרונית והפגיון שלה צלל לתוך צווארו של הכלב.
היא ציפתה שהיה פיצוץ.
במקום זאת, הפגיון נשאב לתוך צווארו של הכלב כמו מהדק נייר שנשאב על ידי שואב אבק, אנבת' בקושי הספיקה להרפות.
היא התגלגלה חופשיה, הכלב ילל, מתכווץ וקמל עד שקרס לתוך השיריון של היצור. סראפיס שאג. הוא ניסה להרפות מהמטה אבל המטה נדבק לידו.
"מה עשית?” הוא קרא בבהלה.
"לוקחת את העתיד שלך,” אמרה אנבת'. “בלעדיו, אתה כלום.”
המטה התפוצץ. גל של חום היה כל כך חזק עד שאנבת' הרגישה שהשערות על זרועותיה מתחילות להישרף. היא זחלה לאחור לתוך החול. ראשי הזאב והאריה נשאבו לתוך כדור של אש שנוצר על ידו של האל.
סראפיס ניסה לנער אותו מעליו. אבל זה גרם לכרור האש לזהור באור יותר בהיר. אצבעותיו התעקלו כלפי פנים. ידו ניצרבה. כל היד שלו התכווצה והחלה להתאדות, כל גופו החל להישאב לתוך החום הלוהט.
"אני לא יכול למ!” צותעק סראפיס. “אני פסגה בעולם המשולב שלכן! בלי ההדרכה שלי, את לעולם לא תשיגי את הכתר! אתם כולכם תושמדו! את חייבת - “
כדור האש התלקח ושאב אותו תוך מערבולת בוערת. ואז כדור האש הלוהט נעלם בהבזק כאילו לא היה קיים מעולם.
"אוח,” אמרה סיידי.
הן ישבו על החוף בשקיעה, צופות בגאות ומאזינות ליללות של הניידות מאחוריהן.
תושבי רוקוואי ביץ' המיסכנים. בהתחלה הוריקן. ואז תאונת רכבת תחתית, ואז קריסת בניין דירות בגלל אל משתולל. וכל זה ביום אחד. קהילות מסוימות אף פעם לא מקבלות מנוחה.
אנבת' לגמה מ'הריבנה' שלה – משקה בריטי שסיידי זימנה מ'שטח האיחסון האישי' שלה בדואת.
"אל תדאגי,” הבטיחה לה סיידי. “גיוס חטיפים זה לא קסם קשה.”
אנבת' הייתה כל כך צמאה עד שה'ריבנה' הייתה יותר טעימה מנקטר.
נראה היה שסיידי מחלימה.
האמבורסיה עשתה את שלה. עכשיו, לא נראה שהיא הייתה על סף מוות, יותר כאילו הריצו אותה לצד עדר חמורים.
הגלים ליחכו את רגליה של אנבת', עוזרים לה להירגע, אבל היא עדיין חשה אי שקט מהמפגש עם סראפיס – גופה זמזם, כאילו כל העצמות בגופה הפכו לג'לי.
"את הזכרת שם,” נזכרה אנבת'. “סתנה?”
סיידי עיקמה את אפה. “סיפור ארוך. חרטום מרושע, חזר מהמתים.”
"אני שונאת כשאנשים רעים חוזרים מהמתים. את אמרת … שאת אפשרת לו לצאת לחופשי?”
"ובכן, אחי ואני היינו צריכים את עזרתו. בזמנו, לא היו לנו הרבה ברירות. בכל מקרה, סתנה ברח עם ספר תחות, אוסף הלחשים הכי מסוכנים שקימיים בעולם.”
"וסתנה השתמש בספר כדי להעיר את סראפיס.”
“זה בהחלט מתקבל על הדעת.” סיידי משכה בכתפיה.
"הוא מנסה לשלב קסם מצרי עם קסם יווני. זוכרת את מפלצת התנין שתקפה את אחי ואת החבר שלך?, בן סובק – אני לא אופתע עם זה היה אחד מהניסויים של סתנה.”
אחרי היום הדבר היחיד שאנבת' רצתה לעשות זה לחבוש את כובע הבייסבול שלה ולהתחפר באיזה חור ולישון לנצח. היא הצילה את העולם מספיק פעמים בעבר. היא לא רצתה לחשוב על עוד איום פוטנציאלי. ובכל זאת היא לא יכלה להתעלם ממנו. היא מיששה את שולי המצחייה של כובע הבייסבול שלה וחשבה למה אמא שלה נתנה לה אותו בחזרה היום – כשהקסם שלו חזר.
נראה כאילו אתנה שולחת הודעה: תמיד יהיו עוד איומים חזקים מכדי להתמודד איתם חזיתית. את לא סיימת עם התגנבויות. עליך כאן לנהוג בזהירות.
"סתנה רוצה להיות אל.” אמרה אנבת'.
הרוח והמים נהיו פתאום קרים. הן כבר לא היה ריח ים טרי, היה ריח יותר של חורבות בוערות.
"אל … " סיידי נרעדה. “הברנש זקן הזה עם אזור חלציים ושיער אלביס. איזו מחשבה נוראית.”
אנבת' ניסתה לדמיין איך הבחור נראה לפי התיאור של סיידי אבל לבסוף החליטה שהיא לא רוצה.
"עם המטרה של סתנה זה להיות בן אלמוות,” אמרה אנבת', “להעיר את סראפיס לא יהיה הטריק האחרון שלו.”
"לא, הוא רק משחק איתנו עכשיו. בן סובק … סראפיס. סיידי צחקה ביובש. “אני מוכנה להתערב איתך שסתנה תיכנן את שתי ההתקפות כדי לראות מה יקרה, איך חצויים וחרטומים יפעלו כשהם יפגשו. הוא בוחן את הקסם החדש שלו, ואת המיומנות שלנו, לפני שהוא יעשה את המטרה האמיתית שלו עם הכוח הזה.”
"אולי הוא לא יצליח,” אמרה אנבת' בתקווה. “אף אחד לא יכול להפוך את עצמו לאל רק על ידי כישוף.”
המבט של סיידי לא היה מרגיע. “אני מקווה שאת צודקת. אל ששולט גם בקסם יווני וגם בקסם מצרי, יוכל לשלוט בשני העולמות … אני אפילו לא יכולה לדמיין מה עוד יוכל לקרות.”
הבטן של אנבת' התעוותה כאילו היא לומדת תרגיל חדש ביוגה. בכל קרב, תכנון אסטרטגיה טובה היה חשוב יותר מכוח טהור. אם סתנה הזה תיכנן את הקרב של פרסי וקרטר עם התנין ההוא, ואם הוא העלה את סראפיס בשביל הקרב הזה עם סיידי ואנבת' והוא יכל לשלוט בו … מה שהוא יתכנן יהיה קשה לעצירה.
היא חפרה עם הבוהן בחול. “סראפיס אמר משהו לפני שנעלם – אתם לעולם לא תוכלו להשיג את הכתר. חשבתי שזה כמו מטאפורה. אבל אז ניזכרתי במה שהוא אמר על המלך תלמי, המלך שניסה להיות אל - “
"כתר האלמוות,” ניזכרה סיידי. “אולי זה פסצ'נת?”
אנבת' קימטה את מיצחה. “אני לא מכירה את המילה הזאת, שנט?
סיידי אייתה את המילה. “כתר מצרי. נראה קצת כמו חייל באולינג. לא הצהרה אופנתית נחמדה במיוחד, אבל הוא נתן לפרעה כוח אלוהי. אם סתנה מנסה לשחזר את הקסם האלוהי של המלך הזקן, אני מוכנה להתערב איתך על חמישה פאונד ו10 קילו של הלחמניות השרופות של סבתא שלי שהוא מנסה למצוא את הכתר של תלמי.”
אנבת' החליטה לא לקחת הימור על זה. “אנחנו צריכות לעצור אותו.”
"אני אחזור לבית בברוקלין.” אמרה סידי ולגמה מה'ריבנה' שלה. "אחרי שאחטיף לאחי על זה שהוא לא סיפר לי עליכם, החצויים, אני אתן לחוקרים שלנו קצת עבודה ונראה מה אנחנו יכולים ללמוד על תלמי. אולי הכתר שלו נמצא באיזה מוזיאון.” סיידי שרבבה את שפתיה. “למרות שאני שונאת מוזיאונים.”
אנבת' הוליכה את אצבעה על החול. בלי באמת לשים לב היא ציירה את ההירוגליף של איזיס: תית.
"אני אעשה מחקר, גם. החברים שלי מבית הקטה בטח יודעים קצת על הקסם של תלמי. אולי אני אפילו אוכל לקבל עצה מאמא שלי.”
המחשבה על אימה גרם לה אי נוחות.
היום, סראפיס היה על סף להרוג את סיידי ואת אנבת'. הוא איים להשתמש בהן כשערים כדי למשוך את אתנה ואיזיס אל מותן.
העיניים של סיידי סערו כאילו עברו בראשה אותם מחשבות שעברו בראשה של אנבת'. "אנחנו לא יכולות לתת לסתנה להמשיך להתנסות. הוא יקרע את העולמות שלנו לגזרים. אנחנו חייבות למצוא את הכתר הזה, או - “
היא העיפה מבט אל השמיים והיא השתתקה. ,אה,ההסעה שלי הגיע.”
אנבת' פנתה לשנייה חשבה שארגו 2 יורדת מהשמיים, אבל אז היא הבחינה שזה סוג ספינה אחר – סירת קנים מצרית קטנה עם עיניים מצוירות על החרטום, על התורן התנפנף מפרש אחד ועליו התנוסס הסמל תית.
הסירה נחתה ברכות על המים.
סיידי קמה וניערה את מכנסיה. “אני יכולה לתת לך טרמפ הביתה?”
אנבת' ניסתה לדמיין את עצמה שטה למפרץ של מחנה החצויים בסירה הזאת. “אממ, זה בסדר. אני יכולה לעשות את הדרך חזרה בעצמי.”
"איך שאת רוצה.” סיידי העמיסה את תרמילה על גבה ואז עזרה לאנבת' לקום. “את אמרת שאחי צייר הירוגליף על היד של החבר שלך? הכל טוב ויפה, אבל אני מעדיפה לשמור איתך על קשר ישירות.”
אנבת' גיחכה. “את צודקת. אי אפשר לסמוך על בנים.”
הן החליפו מספרי טלפון סלולרי.
"תתקשרי רק עם זה דחוף,” אנבת' הזהירה. “פעילות הסלולר מושכת מפלצות.”
סיידי נראתה מופתעת. “באמת? אף פעם לא שמתי לב. אני מניחה שאני לא יכולה לשלוח לך תמונות סלפי פנים – מצחיקים באינסטגרם.”
"כנראה שלא.”
"ובכן, עד הפעם הבאה.” סיידי חיבקה את אנבת'.
אנבת' הייתה קצת בהלם לקבל חיבוק מבחורה שרק פגשה – נערה יכלה לראות את אנבת' כאויבת. אבל המחווה גרמה לה להרגיש טוב. במצבים של חיים ומוות, אנבת' למדה, שאפשר להתיידד די מהר.
היא טפחה על כתפה של סיידי. “שמרי על עצמך.”
"כמעט בלתי אפשרי.” סיידי טיפסה על הסירה, וזו דחפה את עצמה לים. ערפל הופיע משום מקום. והתעבה סביב הסירה. כאשר הערפל התפזר, הסירה וסיידי קיין נעלמו.
אנבת' בהתה באוקיינוס הריק. היא חשבה על הערפול והדואת וכיצד הם מחוברים.
בעיקר היא חשבה על המטה של סראפיס, וזעקת הכלב השחור כשהיא נעצה בו את הפגיון שלה.
"זה לא היה העתיד שלי שהרסתי,” הבטיחה לעצמה. “אני יוצרת את העתיד שלי.”
אבל אי שם יש חרטום בשם סתנה שעושה את הניסויים שלו. ומישהו צריך לעצור אותו, היא צריכה לתכננן איך.
היא הסתובבה ויצאה למסע הארוך של חיפוש הדרך חזרה למחנה החצויים ברחבי החוף המזרחי.
הסוף.
הערות
